סולי הבת החמישית במשפחה בת שמונה ילדים. היא גדלה וחונכה בגבעת שאול בירושלים. 
בילדותה נהגו לכנות את סולי שירלי טמפל, בשל הדמיון הרב בניהן. בגיל 12 סולי מארגנת לעצמה בת מצווה עם חבריה לשכונה בוואדי שלמורדות ביתה. היא לומדת לנגן בפסנתר ואקורדיון.
את החופשות בילתה בבית הקיט בסריס, התקופה הייתה תקופת המנדט הבריטי. מרחבי הטבע העניקו לה חוויה של חופש, מקום לדמיון וביטוי ליצירה. כשאביה עקיבא  היה יורד לעבוד בתחנת המים, שואבה, הייתה סולי בהמתנה להגעתו, מפוגגת את הציפייה ודאגתה לאביה באמצעות משחק שיבולים, תוך שהיא תולשת שיבולת שיבולת היא הייתה שואלת את עצמה  יגיע? לא יגיע?
סולי למדה בבית ספר יסודי בית חינוך. המורה בבית הספר מחליטה כי שמה של סולי אינו שם עברי ומשנה את שמה לשולמית. סולי נלחמת על זהותה ומשמרת את שמה סולי, שהעניקה לה סבתה.
היא  משתלבת כחברה בתנועת הנוער העובד והלומד ובגיל 13 היא  עוזבת את בית הוריה ועוברת לקיבוץ ראש הנקרה מעבר אידאולוגי, ברוח הסוציאליסטית בה התחנכה, על ברכי ערכי 'העבודה ' להמשיך בבניין הארץ. סולי מסיימת לימודיה בראש הנקרה, הכשרת מטפלות לגיל הרך, בהדסה נעורים וחוזרת לבית הוריה בגבעת שאול ועובדת בהדרכת נוער בבית חינוך עברים. היא נישאת לעמרם שרביט, מנהל אגף התחבורה וסמנכ"ל תברואה של עריית ירושלים בעיסוקו. המשפחה מתרחבת במהלך השנים והם הופכים הורים לארבעה ילדים, סבא וסבתא ל- 17 נכדים ו- 34 נינים.
בשנת 1974 סולי משמשת מנהלת פנימייה של בית הספר לאחיות בבית החולים ביקור חולים בירושלים וב-1996 שימשה בנוסף כמנהלת הספרייה הרפואית בבית הספר לאחיות.