להניח מילים אחרונות, חמות ואוהבות על ליבך
הספד הלוויה
זה היה יום שישי, דווקא אותו יום בילוי מיוחד שלנו לקראת שבת. יום בו אנו נהנות מהאזנה לשירי א"י, מהשתתפות בקבלת שבת קהילתית, מביקור במוזיאונים, ישיבה כיפית בבתי קפה, או מטיולים בטיילת של מבשרת, מתפעלות מהנוף והפריחה המתחדשת. התיישבנו בטיילת על הספסל בפינה הצופה לנוף ילדותך גבעת שאול ולבית הקברות, גונבות שעות קטנות של חסד ומשוחחות עם סבא וסבתא. דרך שירים עבריים ושירי א"י היפה הטובה והנשכחת, מתחברות לשורשים עם שתלתם ניגונים, פונות לסבא מחזירות את בית אביך אל חלומך, שומעות קול תפילה מבית ריק, מקשיבות לקולה של סבתא בדרך היורדת אל הכפר, ומתרפקות על החמה מראש האילנות. הפרידות קיבלו כל פעם צבע וגוון חדש, והיו מלוות בעצב ובכי בנסיעות אלייך וחזרה. היו אלו רגעים שמילאו את כל עולמי. פרידות של שקט ורוך, כמו זו שלחשת בה תודה שהדהדה בי ללא הפסקה. לצד פרידות מלוות בכאב כמו אותה פרידה בה נשקתי לך באמירת שבת שלום. היית חלשה, הסתכלת עליי במבט כואב, עורג והשבת "זה קשה כשאת הולכת"... חזרתי להתיישב לצידך, כשאת שכובה על הספה, אחזתי בידך וחזרתי על המשפט הידוע "תזכרי אמא את אף פעם לא לבד אני כאן איתך, גם כשאת ישנה, או מתנתקת, אנחנו תמיד כאן איתך אבא, דיגי, סיגי, רפי". ואז זה הגיע , אותו יום שישי שסימן את הסוף... הצלחת להתאושש כביכול, אך השמחה הייתה לשווא, החלה התדרדרות שלוותה במאבק קיומי. ביום רביעי שלאחר מכן, הגענו לביה"ח, דלקת הריאות השתלטה, הריאות הפכו כמעט לבנות. כמו בטיולים, האזנו לשירי א"י ושירי ירושלים. הזמנו שוב את סבתא אסתר להיות אתנו, הקשבנו לחמה מראש האילנות, והזמנו את השבת לרדת על ירושלים עם השיר ירדה השבת על בקעת גינוסר, שכל כך אהבת והתנגן בביתנו טרם כניסת השבת. התפללנו לסבא עקיבא והזמנו אותו להיות לצידך ללוות אותך בהתמודדות עם השיר של ברברה סטרייסנד "אבא האם אתה שומע אותי? אבא האם אתה רואה אותי? וחתמנו איתו באהבה, געגועים ונשיקת לילה טוב. בתקופות קשות נהגת לפנות לקב"ה בתפילה ואמירת מזמורי תהילים. שאלתי אם תרצי שנקרא יחד, הנהנת בחיוב. קראנו את מזמור תהילים שיר המעלות וכשאני אוחזת בידך משתדלת להסתיר את הדמעות הזולגות מעצמן, נשאנו עיננו לשמיים בתפילה, כשברקע מתנגן השיר מאין יבוא עזרי?! נראה היה כאילו העזרה אכן מגיעה ואנו מצליחות להפחית את סיבלך ולשמור את נפשך. הבצקות החלו לרדת בהדרגה וחזרת לנשום בתחושת הקלה, אך מסתבר כי הייתה זו הקלת מה, מעין ארכה, להספיק לאמר לך, שאנו כאן אוהבים אותך ומבטיחים להמשיך לקיים את הערכים בהם דגלת, נחושים יותר מתמיד לשמור על השבט. אמא אהובה שלי אני יושבת בביתי מנסה לכתוב לך מילות פרידה מדמיינת את בית הילדות ואת זה הנוכחי, כל פינה נושאת בחובה זיכרון, תמונה, מבט, קול, ריח שלך. בית ששררו בו שמחה, צחוק, עצב ובכי. בית שבו גידלת אותנו באהבה ונתינה אין קץ. הבית שכילדים אכלנו בו, נפגשנו, התחבקנו, בכינו ורבנו. עכשיו הבית ריק ממך, מהקול שלך, מהריח שלך, ורק הזיכרונות נותרו. ידעת ימים קשים וכאב בלתי פוסק, שהטילו אותתם בגופך אשר דאב, חלה ונחלש. למרות השתיקה היו בך כוחות אדירים ורצון עז לחיות! יחד אתנו, עם אבא, עם מרגלית שלנו האהובה, ששימרו רצפים של זהות והיסטוריה בחייך, נלחמת בכל רגע בקשיים. אמא יקרה ואהובה שלי לו ניתן לי, הייתי לוקחת ממך את כל הייסורים והכאב שידעת בשנים אלו. ניסיתי לעזור, לתמוך ולהיות שם בשבילך, נתתי את כל מה שיכולתי לתת, טסנו לנשום את סבא ולהתחזק בטולדו, חגגנו עם אלבומים המספרים את סיפור חייך, נושאים זיכרונות של דמותך כמנהיגה, עשייתך הפורצת דרך, והנתינה שלך ללא תנאי. קראנו, טיילנו, נשמנו ציונות והיסטוריה, ספגנו ספרות ושירה בבית עגנון, האזנו למוסיקה, ליטפנו והתחבקנו. אני כל כך רוצה לחבק אותך ולו פעם אחת נוספת. לראות אותך יושבת בגינה, חוגגת עם כולנו את יום הולדתך ומתבוננת בשבט שבנית, בנכדים, בנינים, ומחייכת בנחת, יודעת שזכית! לוחמת שלי, למרות שאת נפרדת מאתנו בתחושת מלאות, סיפוק והגשמה, המבטים חסרי האונים וגניחות הסוף קרעו את ליבי. נלחמת עד הרגע האחרון בכוחות מדהימים. ענדתי לך את הצמיד של סבתא סוליק'ה שיסייע לך במסעך האחרון, זה הרחב יותר, הרחוק יותר וחסר הוודאות ולא נותר לי אלא לבקש ממך סליחה. סליחה אמא אהובה שלי, על שלא הצלחתי להקטין את הסבל והכאב האחרונים, סליחה על אותם מקומות בהם לא הבנתי, או לא עשיתי די. אני מבקשת להודות לך איציק בן זוגי ולכן בנותיי מיתר, תהל ועלמא, אשר ספגתם באהבה שנים של היעדרות וחוסר שקט, והתגייסתם יחד איתי לטפל, לתמוך ולחבק. תודה מיוחדת גם לך דיגי אהובה על התפקיד ההורי שלקחת על עצמך לשמירה על התא המשפחתי. אבא אהוב אלו היו שנים מורכבות, מלוות ברגשות מעורבים של שמחה, עצב וכאב, גם ובמיוחד עבורך. אנו אוהבים אותך מאוד, זכור שאתה לא לבד, אנחנו כאן איתך. נוחי לך אמא שלי, נוחי על משכבך בשלום, באהבה ובשלווה. עשית את תפקידך בעולם הזה נאמנה. דעי שקט ומרפא לפצעייך ולכאבך. אוהב ואזכור אותך לעד.
שיר: בואי אמא עד ארד
שנה לאמא
אמא יקרה ואהובה שלי, החיים מתחלפים עם הזמן במחזור אין סופי ואין עצור. השמים הקודרים מתחילים להתבהר, והיגון מתחלף אט אט בגעגוע. אנחנו כאן, במבנה חסר, שנה אחרי לכתך, והזמן הזה אינו מרפא. מה שהיה נעלם, ורק הלב זוכר. הלב זוכר אותך בכל רגע, בכל חיוך, ובכל דמעה שנשפכת. היית אישה שלא ידעה פחד. נתת את ליבך גם כשזב דם בשיברונו. קירות ביתך זעקו לשמור ולהגן עלייך ועל סודותייך מפני אורב בפתח. בכאבך גזרת על עצמך שתיקה, הרכבת את חלקי הפאזל והמשכת הלאה. תמיד חזקה, איתנה, עמידה מול כל אתגר. גם כשעייפת וחוסר האונים הפך לצל, קמת בבוקר כאילו העולם מחכה רק לך. חיית את החיים במלואם ואהבת אותם על כל מה שנתנו לך, על הכאב ועל השמחות הקטנות והגדולות כמו מלאך אנושי, או כוהנת גדולה המקרינים שכינה. את עבורי סמל לכבוד ואהבה כנה, שקטה ועמוקה, שיש בה שמחה ואמת. ידעת לחבק ללא מילים, לימדת אותי אהבה ללא תנאים. את לי מצפן ומצפון, היית עבורי לא רק אמא אלא גם חברה טובה, להיוועץ בה וכתף להניח עליה את ראשי. היית לי שורשים, והיום את לי כנפיים. קולך מלווה אותי, אני שומעת אותך קוראת לי בשמי. ברגעים של התלבטות וכאב, אני פונה אלייך בליבי ושואלת מה היית אומרת? מה היית עושה? ואת תמיד עונה. אהבתך לי חוף מבטחים, חיה לנצח, ממשיכה ללוות אותי גם אחרי לכתך. לאן שלא אפנה אני לוקחת אותך עימי לכל מקום, הולכת עטופה עם החיבוק שלך והעוצמות ששכנו בך בשקט מופתי, ומרגישה מוגנת ובלתי מנוצחת. באופייך ודמותך נותרת אלמותית, לעולם תהיי חותם על בי. אומרים ש "האדם חי עד אחרון זוכריו" את שומעת אמא, אני אמשיך להזכיר את מורשתך, את כל כולך, אזעק את אהבתך, כאבך ושמחתך, את אהבתי וגעגועי אלייך. יהדהדו לדורות חזונך ועמם ערכייך, פועלך ומעשייך. היית לי ולכולנו מקור בלתי נדלה של השראה. בדרכך הייחודית, תמיד דאגת לנו בשמחה ובעת צרה ולא ניתן לך להיעלם בתהום הנשייה. היית עמוד הענן שהוביל אותנו, וכיום את נר הנשמה המאיר את דרכנו. את יודעת חשבתי שכשראשך יישמט ותמותי גם ראשי יישמט ולא אוכל להמשיך לחיות בלעדייך, אבל החיים ממשיכים, הם חזקים מהכול, וכל אחד מאתנו ימשיך לצעוד במסלול חייו, כשזיכרונך מלווה אותנו בכל יום. את השארת משהו בכל אחד מאתנו, זיכרונות וחוויות שיצרו את המנגינה של מי שאנחנו היום. אני היום מנגנת אותך, מנגנת את שירייך, מנגנת געגוע וזוכרת את תווי פנייך, את גאוותי, גאוות אימך אביך ומשפחתך, על האדם שאת, החיוך החכם המחבק, המבט הבוחן, הידיעה, החדות והחכמה, היופי, האהבה, הריקוד שרקדת עם החיים, שאת חלקו בחרת ולחלקו האחר את צעדייך התאמת. לו יכולת לראות אז את הכוח והחוסן שאני מקבלת ממך להמשיך ולחיות גם כשרוחות רפאים מנשבות. היום כשנשמתך משוחררת מכל מה שכבל אותך, אני מבינה כי באופן פרדוקסלי, זה גם מה שנתן משמעות לחייך. נראה אמא שיש מרחקים שגם כנפיים לא יגמאו. לאהבה אין גבולות ואין זמן, היא תישאר בליבי לנצח! כמו שלימדת אותנו, אני אקח מהיום הזה את הטוב ואברך על היש. תודה לך אמא אהובה ומיוחדת על כל חווית החיים, שהענקת לנו לכל אחד באופן אישי. תודה לך אמא, תודה על כל מה שהיית, על כל מה שנתת ועל כל הרגעים שחלקנו יחד. הייתה לי הזכות להיות ביתך! המורשת שהשארת תלך עימי ועמנו לעד. אוהבת אותך עד השמים וכל הדרך חזרה.
שיר: צמח בר/ חווה אלברשטיין👆
