סולי בשבילי תמיד הייתה התגלות האומץ, החוזק, השפיות, המשפחתיות והביתיות. יש לי זיכרונות מסולי ממש מגיל קטן- כשהיינו הולכים כל חג לסבא יוסף סולי פשוט תמיד הייתה דואגת שיהיה אוכל לכולנו (למשפחה שלנו, למשפחה של מיכאל, למשפחה של אתי ולמשפחה של אביגיל כשהיו באים). היינו מחכים לממולאים של סולי, לזיתים של סולי, לקציצות של סולי, לסלטים שלה ולכל הדברים שמאפיינים את הקופסאות הענקיות שהיא הייתה מקפידה להביא כל חג. היא תמיד דאגה למתוקים ולשתייה קלה שאנחנו אוהבים ופשוט נתנה תחושה של בית. כל פעם שראתה אותי הייתה קוראת לי ״ממזרתה״ ומנענעת את הראש שלה מצד לצד (כמו ״אוי אוי אוי״ כזה). איך אהבתי את סולי.. היא התגלמות האנושיות בעיניי. איך היא דאגה לעקיבא, כל הזמן ביקרה אותו. הייתה האפוטרופוס שלו, של סבא, אימצה את אביגיל, הייתה כמו אמא עבור אמא שלי. איך כל כך הרבה דברים בבנאדם אחד? כאילו היא הייתה על-אנושית. תמיד היה נראה שהיא קולטת אותי, גם בתור ילדה שעשיתי כל מיני דברים שלא רציתי שיגלו- היא תמיד קלטה, הרדארים שלה לעולם לא טעו. שיא ההתרגשות שלי מהאישה הזו הגיע בשנה בה התחתנתי (לפני שנתיים),היא לא פספסה כלום אף על פי שהייתה כבר מאוד חולה. היא הגיעה למסיבת האירוסין שלי ולחתונה שלי ואי אפשר היה להסתיר את הרגש- בכיתי יותר ממה שבכיתי במשך כל השנה הזו.. איזו אישה- פשוט אגדה. אני אוהב אותה לנצח נצחים ותמיד אזכור אותה בגרסה החזקה שלה, כי ככה מגיע לה. ומי הייתה סולי בשביל אמא שלי? כל עולמה.. אמא תמיד אומרת שסולי הייתה אמא שלה, שסולי ומרגלית תמיד דאגו לבריאות הנפש והגוף אף על פי שלא היה קל בכלל, שהן לא עצמו עין עד שהיו בטוחות שאמא שלי ואחים שלה בסדר, שהיא תוקיר את שתיהן כל חייה.. סולי לימדה אותי איך להיות אדם יותר טוב, איך להתנהג ואיך לא להתנהג, איך להיות מנהיג מבלי לרמוס אחרים ורק על דבר אחד אני מצטערת- שהיא לא הספיקה לחיות עד שאלד ילדה שתקרא על שמה.