ציפי וערן

רֶגַע שֶׁל חֶסֶד

לִשְׁלֹחַ שָׁרָשִׁים וְלִצְמֹחַ 

לִלְמֹד אֵיךְ לֹא לִבְרֹחַ וְלֹא לְהֵעָלֵם.

לִהְיוֹת כָּאן לְעוֹד מָחָר וְעוֹד אֶחָד 

וְרַק לֹא עוֹד לְבַד וְלֹא לְהִסְתַּיֵּם... 

כָּל הַחַיִּים מְחַכִּים שֶׁיָּבֹא

אֵיזֶה רֶגַע שֶׁל חֶסֶד.

דני ניב

כשערן בעלי, שעומד כאן איתנו, דבר שלא היה ברור לפני שבעה חדשים ב- 28.3.23, כשהיה בין החיים למוות, כשהתעורר אט אט ונמצא בתהליך של שיקום, השתתף בסדנת ציור כחלק מהבראתו. שם, הדבר הראשון שבחר ליצור, זה את "שביל החסד". מיהר ושאל אותי: מה את רואה? מה זה?" עניתי לו, "נראה לי כמו ליפתא" אז התחיל וסיפר לי על הציור. בציור, שביל שמחבר בין שתי גבעות, גבעה אחת בצד אחד עם בתים ובנינים, באמצע עמק שפזורים בו עצים שיחים ופרחים שונים, ושביל שמתפתל ומגיע לגבעה ממול, וגם  עליה פזורים בתים, חלקם עם גגות רעפים רובם ישנים בצבעים דהויים, אדמדמים אפורים. הציור צבוע בצבעים שמחים אופטימיים של תכלת של שמים בהירים, צהוב של שמש נעימה, מחייכת וירוק, שאחי מיכאל היה כותב עליו בציוריו "ירוק זה טוב לעיניים". "זה שביל החסד". ערן אמר לי, השביל שחיבר ומחבר בין הבתים, הבית שלכם ברוממה, לבתים של סולי, מרגלית ,הסבא והסבתא בקריית משה וגבעת שאול" השביל הזה כורך בתוכו, חוויות רבות שנים, חוויות טובות, בוכיות, פסטורליות וכואבות, של אמא שמתה בגיל 42 וחמישה ילדים בצד האחד של השביל, ומשפחות של חסד וטוב לב, נתינה ודאגה אין סופית מן הצד השני. ואת, סולי, מנהיגה וסוללת את השביל הזה, ומשרטטת את שעתו, יומו, שבועו, חדשו ושנתו מידי שנה בשנה. ככל שיכולת, ויכולת במשך שנים רבות. לפעמים אני מציצה בעצמי ורואה קצת את בבואתך בתוכי ואת בבואתו של עמרם ודודה סולי שיבדלו לחיים ארוכים וטובים. סולי יקרה שלי, שלנו, אוהבת אותך, אוהבת אותך כל משפחתי, בעלי וילדי וכולנו מוקירים לך תודה גדולה. 

לכי לשלום אישה גדולה, נוחי לך על משכבך ללא דאגות לעצמך או לזולתך.

שיר: כולנו זקוקים לחסד/ נתן זך נורית גלרון