הַמֻּפְלָאָה בַּנָּשִׁים

רוּחַ גְּדוֹלָה 

וְעוֹד גַּל אֶחָד יִשְׁטֹף אוֹתִי אֵלַיִךְ  רוּחַ גְּדוֹלָה 

וְעוֹד כּוֹכָב אֶחָד יָשִׁיב לִי אֶת דְּרָכַיִךְ מִן הָאֲפֵלָה
הוֹ רוּחַ
שֶׁאִי כְּנָפַיִךְ
אֶל הַמְּרוֹמִים
שָׁם הַמַּלְאָכִים עוֹד יָשִׁירוּ אֶת שִׁירַיִךְ
עַל הָאֲהוּבָה
אֲהוּבָה

מלאיה ונתן

סולי מבקשת להיפרד ממנה בטקס לוויה ישראלי המשקף את השקפת עולמה ואורח חייה. טקס פרידה וקבורה המשלב בין התרבות הישראלית למסורת היהודית דתית. הטקס נערך ונכתב ע"י בנותיה הדס שרביט בנבג'י ודגנית אלבז. הטקס לווה בשירי ארץ ישראל היפה שסולי אהבה וביקשה והונחה על ידי נכדתה שיקמה יניב כשבין קטעי הקישור והשירים שולבו הספדים. בכל אחד.ת מאתנו יש את סולי ההולכת עימו.ה. באמצעות חלון הספדים ושירים לסולי, תוכלו ללמוד ולחוות את סולי ואת טקס הלוויה המרגש, שהחיו ומחיים בנו את רוחה של סולי, ויאפשרו לכל אחד.ת מכם.ן להמשיך בחייו עם סולי שבתוכו.ה.

שיר: אדמה/ אהוד מנור, עופרה חזה

שקמה: מַנְהִיגוּת  

"דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מְיֻוחָד מִשֶּׁלּוֹ"

סבא רבא עקיבא הוביל תפיסת מנהיגות לפיה "נבחרי ציבור ומנהיגיו, יהיו אנשי סגולה, שיעמדו ליד ערש התנועה, ברעיון ובמעשה, בהתוויית הדרך ובביצוע המשימות. שיהיו ספוגים רוח של עממיות יהודית מקורית, שסימנה אהבה רבה לארץ ולעם, השתלבות נפשית ברבדי העם הרחבים, פשטות יחסים בין החברים, אורח חיים צנוע, הקפדה מוסרית על מעשי היום יום, ומעל הכל להקשיב לזולת, להבינו ולסייע לו ככל האפשר". 

סבתא סולי יישמה בדרך מנהיגותה את תפיסתו של סבא עקיבא ושילבה במנהיגותה לא רק מצפן אלא גם מצפון. מנהיגות אשר מהותה הובלת תהליכים, המלוּוָה בבחירה חופשית, המכבדת את חירותו של האחר.  

 שיר: שירת העשבים/ נעמי שמר, שולי רנד

 שקמה: אִמָּא אֲדָמָה 

"הִיא תַּגִּיד אַתָּה עָיֵף מִן הַמַּסָּע אַל תִּפְחַד אֲנִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פְּצָעֶיךָ"

סבתא חיה את החיים במלוא עוצמתם, היא לא אפשרה למחלתה להפריע לה להמשיך לחלום וליצור רגעים מיוחדים בחייה, ולהודות על הרעה והטובה. הייתה לה יכולת מיוחדת לראות את הטוב בכל דבר ולהפיק ממנו את המירב. כפי שנהגה סבתא רבתא אסתר לצטט "והטוב יכסה את הרע". סבתא נפרדת מאיתנו בתחושה של מלאות, סיפוק והגשמה.   

שיר: אמא אדמה/ יענקל'ה רוטבליט, אריק איינשטיין

 שקמה: תּוֹדָה לַחַיִּים

"אֲנִי גִּיטָרָה הָיִיתִי פַּעַם עֵץ אוּלַי וּבְתֵיבַת הַתְּהוּדָה אֲנִי זוֹכֵר אֶת כָּל מִי שֶׁנִּגֵּן עֲלֵי וַאֲנִי אוֹמֵר תּוֹדָה"

השיר, שכולו מוקדש לפרידה מהחיים, מסתיים ב'תיבת התהודה', ברושם שהשאירו האנשים המלווים את האדם על חייו, ובתודה על כך. סבתא, נפרדת מאיתנו בשבת, ואנו נפרדים ממך עכשיו. הדברים שאמרת ועשית, האישה המופלאה שהיית, מהדהדים חזק בתיבת התהודה שלנו, וימשיכו ללוות אותנו תמיד. תודה לך על מי ועל מה שהיית. 

שיר: אני גיטרה/ נעמי שמר, בני אמדורסקי   

שקמה:  נִיגּוּנִים 

"כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם" 

סבתא אהבה מאד את 'ניגונים' של פניה ברגשטיין. סבתא שתלה בכולנו ניגונים, המחברים אותנו בקשר חזק ובל ינתק לא רק לביתם החם והאוהב שלה ושל סבא, אלא גם אחורה בשרשרת הדורות, לביתם של סבא עקיבא וסבתא אסתר, לסיפורי ההתיישבות וההגנה על המולדת ורחוק מזה אל מרוקו, אל הרב צוף דבש ואל החיד"א. אבל לא רק בסיפוריה הרבים, אלא גם במעשיה, שהרי סבתא הייתה אשת מעשה, סבתא שתלה בנו את אותם ניגונים, שמתוך חשכת התהום נעורים ושבים, מנחמים ומשמחים.   

שיר: ניגונים/ פניה ברגשטיין, שולי נתן  

שקמה: "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה" 

"אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם"

סבתא אהבה מאד את הטבע וחיה אותו דרך שירי ארץ ישראל היפה והשקטה. סבתא יוצאת היום לבדה למסע חדש, אנו מאמינים שכל אוהביה ואהוביה יהיו שם לצידה, יקבלו אותה לחיקם ויעטפו אותה באהבה לנצח.    

שיר: את תלכי בשדה/ לאה גולדברג, חווה אלברשטיין

שקמה:  חֲצוֹת לֵיל. 

בסיום כתיבת הספר על אביה עקיבא איש ירושלים, סבתא מברכת על המוגמר, בתקווה שיבואו טובים ומחוננים בידיעות, בכישרון ובהבנה, שימשיכו לסלול את דרכה ולתעד את קורות המשפחה. סבתא סולי מסיימת כעת, את הפרק האחרון בחייה, ואנו מצוּוִים בשמירה על אחדות המשפחה והנחלת מורשתה.

שיר: צמח בר/ רחל שפירא, חווה אלברשטיין👆

גוש הר תמיר חלקת הר תמיר ראשי (מול בית ההספדים הספרדי) שורה 13, קבר 18

המופלאה בנשים

להורדת המצגת לזכרה של סולי, מלווה בהקלטות של הספדים, שירים, נגינה וקטעי פרידה👆

פרידה של סולי מאימה, אסתר אזולאי.

אימנו הינו שיר פרידה המלווה אותנו באזכרותיה של סולי אימנו, מהדהד את קולה בתוכנו בתקווה וכוחות לעתיד.

עם מותו של סבא עקיבא, סבתא אסתר עוברת לגור בביתנו בית משפחת שרביט. היא הופכת חלק אינטגרלי מהחיים וההוויה המשפחתית. סבתא הייתה שותפה לרגעי שמחה וכאב ותיבלה אותם באמרות שפר חכמות וציטוטים מהתנ"ך סבתא אסתר ליוותה אותנו בכל שלב בחיינו, היא היוותה גב תומך לאמא סולי והכינה אותנו, הילדים, הנכדים והנינים, לחיים האמיתיים "לכל תכלה יש קץ". היא דקלמה באנגלית מזמורי תהילים "ה' רועי לא אחסר" זימרה משירי א"י ותפילה ל"אדון עולם".

אִמֵּנוּ

אַתְּ שֶׁאַהֲבָתְךָ הַמְּאֻפֶּקֶת מֵאִתָּנוּ לֹא חָסַכְתָּ 

וְאֶת הֲגַנָּתְךָ בִּצְנִיעוּת וּבְשֶׁקֶט מֵעוֹלָם לֹא הֵסַרְתְּ

אָנוּ זוֹכְרִים אֹתָךְ בְּלֵילוֹת טְרוּפֵי שֵׁנָה

כֵּיצַד מַעֲסִיקָה אֹתָךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה 

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁכָּל מִי שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹ בְּעֶצֶם אַתְּ! 

וְזֶה מָה שֶׁהִשְׁקַעְתְּ בָּנוּ וְטִפַּחְתָּ וְנָטַעְתָּ 

כֵּיצַד לְהִתְנַהֵג מָה לִכְתֹּב אוֹ לִלְבֹּשׁ

לִלְמֹד לָנֶצַח וּפְסָגוֹת לִכְבֹּשׁ 

לָךְ אִמָּא- שֶׁעַל סְלָעִים דִּלַּגְתְּ כְּאַחַד הָאַיָּלִים 

לָךְ- שֶׁחֻקִּים וּכְלָלִים יָדַעְתְּ לְיַשֵּׂם וְלִקְבֹּעַ 

לָךְ- שֶׁמַּעְיַן הַיֶּדַע שֶׁלָּךְ לֹא הִפְסִיק מִלִּנְבֹּעַ 

לָךְ- שֶׁעָשִׂית וּפָעַלְתְּ מִכָּל הַלֵּב וְהַנְּשָׁמָה 

לָךְ- שֶׁבִּקַּשְׁתְּ לִהְיוֹת קֶרֶן תִּקְוָה, זִיק שֶׁל אוֹר 

וּכְמוֹ בְּיָם סוֹעֵר עֹגֶן וְגַם מִגְדַּלּוֹר 

לָךְ- שֶׁסִּמַּלְתְּ לָנוּ עָבָר הוֹוֶה וְעָתִיד 

שֶׁהִוְּתָה תִּזְכֹּרֶת לְכָל בּוֹגֵר וְצָעִיר 

כֵּן אִמֵּנוּ הַיְּקָרָה, 

אָנוּ מַמְתִּינִים לַסְּתָו שֶׁעַל הַסַּף מִתְדַּפֵּק

וְעַל מַסֶּכֶת חַיִּים שֶׁנִּגְדְּעָה הוּא כְּמוֹ מִתְרַפֵּק 

וְאָנוּ כָּאן מַעֲלִים אֶת זִכְרֵךְ וּמִתְעַטְּפִים בְּצָעִיף שֶׁל עֶצֶב 

וּמַפְנִים כָּעֵת מַבָּט לִירוּשָׁלַיִם עִיר הַיְּקָרָה לְלִבֵּךְ 

שֶׁאוֹתָהּ אָהַבְתָּ בְּכָל נִימֵי נִשְׁמְתָךְ 

וּכְמוֹ כָּל חַיַּיִךְ שָׂרַת לָהּ שִׁירֵי אֲהָבִים

וְעַכְשָׁיו אֶל חֵיקָהּ אֹתָךְ הִיא נוֹטֶלֶת עָמֹק בְּתוֹךְ רְגָבִים 

וּבְעוֹד אֲנַחְנוּ מַעֲלִים כָּאן אֶת זִכְרֵךְ 

וְאֶת מָה שֶׁרָצִית לַעֲשׂוֹת לְמַעַן הָאָרֶץ וְהַמִּשְׁפָּחוֹת 

אֲנַחְנוּ נַמְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת 

וְאָנוּ בְּטוּחִים שֶׁאַתְּ שָׁם בִּשְׁמֵי מָרוֹם 

עָלֵינוּ מַשְׁקִיפָה גַּם בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם 

וְזִכְרְךָ עִמָּנוּ שָׁרִיר עֲדַיִן וְקַיָּם

כְּמוֹ הַגַּלִּים וְהַקֶּצֶף וְהַנּוֹף שֶׁבְּיַם 

וּבֶעָתִיד תָּמִיד נִצְעַד קָדִימָה 

וְאֶת רֹאשֵׁנוּ בְּגַאֲוָה נִזְקֹף וְנָרִימָה 

אֶת אַהֲבָתֵךְ בְּרֹאשׁ מַעְיָנֵנוּ אָז נְשִׁימָה 

וְגַלעֵד זִכָּרוֹן בִּלְבָבֵנוּ לְךָ נְקִימָה 

עַל כִּי הָיִיתְ לָנוּ וְאֵינְךָ עוֹד 

וְאֵינְךָ עוֹד לָנוּ - אִמָּא  

יְהִי זִכְרֵךְ בָּרוּךְ!

"שִׁיר אַחֲרוֹן יֵרֵד מִגֹּבַהּ מִגְדָּלַיִךְ לְנַגֵּן אֶת שְׁמוֹ בָּאֲבָנִים"

_{מעפרך ירושלים, נתן יונתן}

הַמֻּפְלָאָה בְּנָשִׁים 

כָּבוּ עֵינַיִךְ

רַק צְלִיל קוֹלֵךְ עוֹד מְהַדְהֵד

מְאוֹר פָּנַיִךְ

יָדַיִךְ הַטּוֹבוֹת, הַנְּבוֹנוֹת

אַהֲבָתֵךְ

מִמֵּךְ בָּאתִי

וְאֵלַיִךְ אֶשְׁתּוֹקֵק 

תְּפִלּוֹתַיִךְ 

מְלַוּוֹת צְעָדַי

מִלּוֹתַיִךְ

עוֹד קוֹרְאוֹת אֱלֵי לַחֲזֹר

נִהְיָה מְאֻחָר 

עַזִּים מִמָּוֶת גַּעְגּוּעַי

אֲרֻכִּים מִשְּׁנוֹת חַיַּי

עוֹד נִפָּגֵשׁ אוּלַי

בְּגִלְגּוּל אַחֵר

אָתְּ, הַמֻּפְלָאָה בְּנָשִׁים 

הָיִיתִי בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

חִפַּשְׂתִּי אֶת הַבַּיִת

הָיִיתִי בְּדֶרֶךְ אֵלַיִךְ

כְּבָר הֶחְשִׁיךְ הַיּוֹם

הָיִיתִי בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

רַצְתִּי בְּכָל הַכּוֹחַ

הָיִיתִי בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

וּפִתְאוֹם 

כָּבוּ עֵינַיִךְ

_{עלמה זוהר}

"כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"

_{מגילת רות א', ט"ז}

שיר: הכניסיני תחת כנפך/ ח.נ ביאליק ריטה

סולי אחותנו את היי לאלפי רבבה! 

מילות השיר מבטאות יותר מכל את אהבתנו אלייך. משחר ילדותך לקחת על כתפייך הקטנות אחריות גדולה וכבדה מנשוא. ברגעים של הרהור ושחזור חיינו, ברור לנו מאוד שאת האחת היחידה והמיוחדת שהייתה מסוגלת לשאת את המטלה וכובד האחריות לטווחים ארוכים. ראשית את לנו המולדת, את האדמה שאפשרה לנו להעמיק את שורשינו, את האדמה שהזינה אותנו נפשית רוחנית ופיזית, את האדמה שדאגה לשמור על המורשת של כולנו, את האדמה, את הדשן שחיזק, עיבה ונגע בשורשיו של כל אחד מאתנו. את לנו אם, אב, אחות וחברה. לנו היית הכול וכיוון שכך היית יעד לכעסים לאהבה של כל אחד מאתנו. בהתבגרות הרגשית ברגעים הקשים, בצמתי ההחלטות הגורליות, שם ליווית אותנו, היית בשבילנו, בכל עוצמתך עטפת, ספגת אותנו במכאובינו, יעצת לנו והצטרפת אלינו במשעולי חיינו. אימא איתנה, היודעת מהי רוצה, החלטית, הדרך ברורה ומובנת לך...הבנו שנפרדנו מגן העדן שהיה ביתך. אחותנו הגדולה והענקית, היום אנחנו הרבה בזכותך. בשמנו האחים והנכדים, תודה ענקית על שחלקת עם משפחתך את משפחת אזולאי. לכם: עמרם גיסנו היקר לילדים: סיגי, רפי, הדס ודגנית, תודה מיוחדת מעמקי ליבה של משפחת אזולאי. ברצוננו להודות לכם, אחיינים יקרים, על שחלקתם עם משפחת אזולאי ועם סבתא כל פרט היקר לליבכם. על כך שאפשרתם לסבתא להזדקן בכבוד ובביטחון, על כך שהטבתם עם אחריתה יותר מאשר ראשיתה, על כך שלא הושלכה בעת זקנתה. אנו יודעים שלא פעם, ואולי לרוב נגזלה הפרטיות שלכם, חיי החברה שלכם נפגמו, התחלקתם בכל היקר לכם, במיטה, באוכל, בשלווה, בבגדים ובנוחיות. תודה לכם שבאהבה, סבלנות והבנה אפשרתם לנו להתחלק אתכם עם כל היקר לכם, עם אימכם סולי. אמכם לא רק הייתה אחות אלא גם שימשה לנו כאם וכאב, היוותה לנו משענת רוחנית ונפשית. אנו יודעים שעברו עליכם רגעים לא קלים והכול קיבלתם בהבנה סלחנות והרבה וויתורים. אנו מודים לכם על רוחב הלב, אנו מודים לכם על רוחב הלב, על ימי ההולדת שחגגתם לסבתא, על המתנות שהענקתם לה בחגים, על הביקורים שלכם כשהייתה מאושפזת בבתי חולים, על זה שהייתם איתה ואיתנו ברגעים הקשים והכואבים של סבתא ושל משפחותינו. תודה על זה שאפשרתם לה להיות חלק מכם יותר מאשר היינו ילדיה חלק ממנה. אנחנו יודעים שהדרך לא הייתה קלה איתנו ואיתה, עברתם רגעים קשים שרק מי שליווה אתכם ראה וחש את אותו קושי. אנו רוצים להודות לכם סיגי, רפי, הדס ודגנית שאת רוח זו הצלחתם להעביר לבני זוגכם, אבי כספי, איילת איציק, אבי אלבז ולילדכם. כולם לקחו חלק גדול בכבוד, בביטחון ובאהבה שהענקתם למשפחת אזולאי ולסבתא. על כל זאת אנו מודים ומברכים אתכם בברכת הכוהנים מפיה של סבתא ומפיהם של מתינו היקרים: סבתא סוליקה, סבא דוד, הדוד ציון. אבינו עקיבא ומיכאל הבן של חיה, שם למעלה הם היו רוצים שתתברכי דווקא בברכת הכוהנים ואיתך יבורכו בעלך, ילדייך, חתנייך, כלתך, נכדייך ונינייך. ישימכם אלוקים כאפרים וכמנשה "יִבְרַכְכֶם ה' וִישַׁמֶּרְכֶם יָאֵר ה' פָּנָיו אֲלֵיכֶם וִיחֻנְּכֶם. יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֲלֵיכֶם וְיָשֵׂם לְכֵם שָׁלוֹם" סולי ועמרם יקירינו, תודה לכם שבאהבה, סבלנות והבנה אפשרתם לנו לחיות חיים שלווים ולהגשים משאלות ליבנו. אנו מודים לך על הדאגה לשמירת המורשת. ומעל הכול שמירה על משפחת אזולאי מאוחדת, ומגובשת. עמדה כמו נר לרגליכם תודה לכם יקירינו שהתברכנו בזכות שאת אחותנו ועמרם גיסנו. סולי אהובתנו כל המילים שנכתוב לא יוכלו לתאר את מעשייך, למעשים הללו אין תיאור. וכל מילות התודה וההערכה מתגמדים מול אשת לנו חייל שכמוך, רק דבר אחד נבקש שמרי על עצמך בשבילנו, למען כל השבט הגדול הזה, את עמוד התווך של כולנו. בשיר נכתב "על תכלת שמייך הביטי נא, אימא, פורחים עוד כרובי החלום" הביטי סולי בגאווה לרקיע, ישנם עוד הרבה חלומות להגשים, את חלקם הגדול הגשמת בהצלחה עם ילדייך נכדייך נינייך יפי הנפש. בלי עין רעה - משפחה לתפארת, מלח הארץ. נסיים בפסוקים מספר משלי פרק ג', ששם מתארים אותך מילה למילה "אשרי אדם מצא חוכמה ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

לתאר את אמא סולי אין זו מלאכה קלה, סולי אישה, אמא, סבתא, סבתא רבתא ואחות. נולדה בירושלים בשנת 1941, להוריה עקיבא אזולאי ואסתר חרוש. אמא נולדה, גדלה והתחנכה בילדותה בשכונת גבעת שאול. סבתא סוליק'ה, הכוהנת הגדולה שסוככה על המשפחה, העניקה לה את שמה, שם של נערה שעתידה להיות מלכה. אמא הפכה למנהיגה טבעית מלידתה נשאה את שמה בגאווה והפכה הרועה של המשפחה. אמא הייתה מנהיגה משפחתית שהכל מצטופפים תחת כנפיה, שהכל חוסים בצילה כאפרוחים קטנים המתכרבלים תחת נוצות אימם. היא התהלכה גאה בנכדיה וניניה, שמרה וליכדה את המשפחה. המשפחה הייתה במוקד חייה וכל שעשתה היה למענה. היכולת להעניק אהבה הייתה מעצם טיבה. היא הייתה יותר מסתם אמא, סבתא, סבתא רבתא אחות וראשת משפחה. היא הייתה סמל! סמל לגיבוש ולכידות המשפחה, סמל לנתינה ללא תמורה, סמל לשלום, סמל הכבוד והאהבה. לא האהבה היומרנית והרועשת, אלא אהבה כנה ועמוקה. אהבה שקטה, ללא תנאי, שיש בה תום, פשטות, שמחה ואמת. לצד הטיפול המשפחתי המסור, אמא עסקה בפעילות ציבורית היא הייתה יד ימינו של סבא עקיבא, שכיהן כסגן ראש עריית ירושלים. היא ליוותה אותו במפלגת העבודה במועצה הדתית ובתפקידו כיו"ר ההנהלה העולמית ליהדות צפון אפריקה. לאחר מותו של סבא עקיבא המשיכה אמא את דרכו בפעילות חברתית ענפה. היא השתלבה כחברת מרכז מפלגת העבודה, חברה במועצת פועלי ירושלים, מועמדת לראשות נעמ"ת. אמא הייתה פורצת דרך האישה הראשונה שנבחרה לחברת הנהלה במועצה הדתית בירושלים, ויקירת המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה. בלווי, תמיכה ובשותפות מלאה של אבא, הצליחה אמא לממש את חלומותיה להיות פורצת דרך ולהוביל תהליכי שינוי חברתיים לצד משימות טיפול ותמיכה בתא המשפחתי הגרעיני והמורחב. במעמד זה אני מבקשת בשם אחיי להודות לך אבא על הלווי המסור והטיפול באמא. ולהזכיר לך כמה אנו אוהבים אותך, אנחנו איתך אתה לא לבד! להודות לך מרגלית אחות ודודה מקסימה שלנו על הלווי התומך, הנאמנות ,המסירות, החיבוק החם והאהבה שהענקת לאמא לאבא ולנו לאורך חיינו ובמיוחד בתקופה של חולי כל כך קשה. ולהודות לך סוג'יווה על הטיפול המסור, הדואג, החם והעוטף, שהעניקו לנו ביטחון ושקט

לבקשתה של אמא לאחר הקבורה, יערך טקס ישראלי למי שירצה לקחת בו חלק. נודה אם תכבדו את אמא בבקשתה האחרונה

להניח מילים אחרונות, חמות ואוהבות על ליבך

הספד הלוויה

זה היה יום שישי, דווקא אותו יום בילוי מיוחד שלנו לקראת שבת. יום בו אנו נהנות מהאזנה לשירי א"י, מהשתתפות בקבלת שבת קהילתית, מביקור במוזיאונים, ישיבה כיפית בבתי קפה, או מטיולים בטיילת של מבשרת, מתפעלות מהנוף והפריחה המתחדשת. התיישבנו בטיילת על הספסל בפינה הצופה לנוף ילדותך גבעת שאול ולבית הקברות, גונבות שעות קטנות של חסד ומשוחחות עם סבא וסבתא. דרך שירים עבריים ושירי א"י היפה הטובה והנשכחת, מתחברות לשורשים עם שתלתם ניגונים, פונות לסבא מחזירות את בית אביך אל חלומך, שומעות קול תפילה מבית ריק, מקשיבות לקולה של סבתא בדרך היורדת אל הכפר, ומתרפקות על החמה מראש האילנות. הפרידות קיבלו כל פעם צבע וגוון חדש, והיו מלוות בעצב ובכי בנסיעות אלייך וחזרה. היו אלו רגעים שמילאו את כל עולמי. פרידות של שקט ורוך, כמו זו שלחשת בה תודה שהדהדה בי ללא הפסקה. לצד פרידות מלוות בכאב כמו אותה פרידה בה  נשקתי לך באמירת שבת שלום. היית חלשה, הסתכלת עליי במבט כואב, עורג והשבת "זה קשה כשאת הולכת"... חזרתי להתיישב לצידך, כשאת שכובה על הספה, אחזתי בידך וחזרתי על המשפט הידוע "תזכרי אמא את אף פעם לא לבד אני כאן איתך, גם כשאת ישנה, או מתנתקת, אנחנו תמיד כאן איתך אבא, דיגי, סיגי, רפי". ואז זה הגיע , אותו יום שישי שסימן את הסוף... הצלחת להתאושש כביכול, אך השמחה הייתה לשווא, החלה התדרדרות שלוותה במאבק קיומי. ביום רביעי שלאחר מכן, הגענו לביה"ח, דלקת הריאות השתלטה, הריאות הפכו כמעט לבנות. כמו בטיולים, האזנו לשירי א"י ושירי ירושלים. הזמנו שוב את סבתא אסתר להיות אתנו, הקשבנו לחמה מראש האילנות, והזמנו את השבת לרדת על ירושלים עם השיר ירדה השבת על בקעת גינוסר, שכל כך אהבת והתנגן בביתנו טרם כניסת השבת. התפללנו לסבא עקיבא והזמנו אותו להיות לצידך ללוות אותך בהתמודדות עם השיר של ברברה סטרייסנד "אבא האם אתה שומע אותי? אבא האם אתה רואה אותי? וחתמנו איתו באהבה, געגועים ונשיקת לילה טוב. בתקופות קשות נהגת לפנות  לקב"ה בתפילה ואמירת מזמורי תהילים. שאלתי אם תרצי שנקרא יחד, הנהנת בחיוב. קראנו את מזמור תהילים שיר המעלות וכשאני אוחזת בידך משתדלת להסתיר את הדמעות הזולגות מעצמן, נשאנו עיננו לשמיים בתפילה, כשברקע מתנגן השיר מאין יבוא עזרי?! נראה היה כאילו העזרה אכן מגיעה ואנו מצליחות להפחית את סיבלך ולשמור את נפשך. הבצקות החלו לרדת בהדרגה וחזרת לנשום בתחושת הקלה, אך מסתבר כי הייתה זו הקלת מה, מעין ארכה, להספיק לאמר לך, שאנו כאן אוהבים אותך ומבטיחים להמשיך לקיים את הערכים בהם דגלת, נחושים יותר מתמיד לשמור על השבט. אמא אהובה שלי אני יושבת בביתי מנסה לכתוב לך מילות פרידה מדמיינת את בית הילדות ואת זה הנוכחי, כל פינה נושאת בחובה זיכרון, תמונה, מבט, קול, ריח שלך. בית ששררו בו שמחה, צחוק, עצב ובכי. בית שבו גידלת אותנו באהבה ונתינה אין קץ. הבית שכילדים אכלנו בו, נפגשנו, התחבקנו, בכינו ורבנו. עכשיו הבית ריק ממך, מהקול שלך, מהריח שלך, ורק הזיכרונות נותרו. ידעת ימים קשים וכאב בלתי פוסק, שהטילו אותתם בגופך אשר דאב, חלה ונחלש. למרות השתיקה היו בך כוחות אדירים ורצון עז לחיות! יחד אתנו, עם אבא, עם מרגלית שלנו האהובה, ששימרו רצפים של זהות והיסטוריה בחייך, נלחמת בכל רגע בקשיים. אמא יקרה ואהובה שלי לו ניתן לי, הייתי לוקחת ממך את כל הייסורים והכאב שידעת בשנים אלו. ניסיתי לעזור, לתמוך ולהיות שם בשבילך, נתתי את כל מה שיכולתי לתת, טסנו לנשום את סבא ולהתחזק בטולדו, חגגנו עם אלבומים המספרים את סיפור חייך, נושאים זיכרונות של דמותך כמנהיגה, עשייתך הפורצת דרך, והנתינה שלך ללא תנאי. קראנו, טיילנו, נשמנו ציונות והיסטוריה, ספגנו ספרות ושירה בבית עגנון, האזנו למוסיקה, ליטפנו והתחבקנו. אני כל כך רוצה לחבק אותך ולו פעם אחת נוספת. לראות אותך יושבת בגינה, חוגגת עם כולנו את יום הולדתך ומתבוננת בשבט שבנית, בנכדים, בנינים, ומחייכת בנחת, יודעת שזכית! לוחמת שלי, למרות שאת נפרדת מאתנו בתחושת מלאות, סיפוק והגשמה, המבטים חסרי האונים וגניחות הסוף קרעו את ליבי. נלחמת עד הרגע האחרון בכוחות מדהימים. ענדתי לך את הצמיד של סבתא סוליק'ה שיסייע לך במסעך האחרון, זה הרחב יותר, הרחוק יותר וחסר הוודאות ולא נותר לי אלא לבקש ממך סליחה. סליחה אמא אהובה שלי, על שלא הצלחתי להקטין את הסבל והכאב האחרונים, סליחה על אותם מקומות בהם לא הבנתי, או לא עשיתי די. אני מבקשת להודות לך איציק בן זוגי ולכן בנותיי מיתר, תהל ועלמא, אשר ספגתם באהבה שנים של היעדרות וחוסר שקט, והתגייסתם יחד איתי לטפל, לתמוך ולחבק. תודה מיוחדת גם לך דיגי אהובה על התפקיד ההורי שלקחת על עצמך לשמירה על התא המשפחתי. אבא אהוב אלו היו שנים מורכבות, מלוות ברגשות מעורבים של שמחה, עצב וכאב, גם ובמיוחד עבורך. אנו אוהבים אותך מאוד, זכור שאתה לא לבד, אנחנו כאן איתך. נוחי לך אמא שלי, נוחי על משכבך בשלום, באהבה ובשלווה. עשית את תפקידך בעולם הזה נאמנה. דעי שקט ומרפא לפצעייך ולכאבך. אוהב ואזכור אותך לעד.

שיר: בואי אמא עד ארד

שנה לאמא 

אמא יקרה ואהובה שלי, החיים מתחלפים עם הזמן במחזור אין סופי ואין עצור. השמים הקודרים מתחילים להתבהר, והיגון מתחלף אט אט בגעגוע. אנחנו כאן, במבנה חסר, שנה אחרי לכתך, והזמן הזה אינו מרפא. מה שהיה נעלם, ורק הלב זוכר. הלב זוכר אותך בכל רגע, בכל חיוך, ובכל דמעה שנשפכת. היית אישה שלא ידעה פחד. נתת את ליבך גם כשזב דם בשיברונו. קירות ביתך זעקו לשמור ולהגן עלייך ועל סודותייך מפני אורב בפתח. בכאבך גזרת על עצמך שתיקה, הרכבת את חלקי הפאזל והמשכת הלאה. תמיד חזקה, איתנה, עמידה מול כל אתגר. גם כשעייפת וחוסר האונים הפך לצל, קמת בבוקר כאילו העולם מחכה רק לך. חיית את החיים במלואם ואהבת אותם על כל מה שנתנו לך, על הכאב ועל השמחות הקטנות והגדולות כמו מלאך אנושי, או כוהנת גדולה המקרינים שכינה. את עבורי סמל לכבוד ואהבה כנה, שקטה ועמוקה, שיש בה שמחה ואמת. ידעת לחבק ללא מילים, לימדת אותי אהבה ללא תנאים. את לי מצפן ומצפון, היית עבורי לא רק אמא אלא גם חברה טובה, להיוועץ בה וכתף להניח עליה את ראשי. היית לי שורשים, והיום את לי כנפיים. קולך מלווה אותי, אני שומעת אותך קוראת לי בשמי. ברגעים של התלבטות וכאב, אני פונה אלייך בליבי ושואלת מה היית אומרת? מה היית עושה? ואת תמיד עונה. אהבתך לי חוף מבטחים, חיה לנצח, ממשיכה ללוות אותי גם אחרי לכתך. לאן שלא אפנה אני לוקחת אותך עימי לכל מקום, הולכת עטופה עם החיבוק שלך והעוצמות ששכנו בך בשקט מופתי, ומרגישה מוגנת ובלתי מנוצחת. באופייך ודמותך נותרת אלמותית, לעולם תהיי חותם על בי. אומרים ש "האדם חי עד אחרון זוכריו" את שומעת אמא, אני אמשיך להזכיר את מורשתך, את כל כולך, אזעק את אהבתך, כאבך ושמחתך, את אהבתי וגעגועי אלייך. יהדהדו לדורות חזונך ועמם ערכייך, פועלך ומעשייך. היית לי ולכולנו מקור בלתי נדלה של השראה. בדרכך הייחודית, תמיד דאגת לנו בשמחה ובעת צרה ולא ניתן לך להיעלם בתהום הנשייה. היית עמוד הענן שהוביל אותנו, וכיום את נר הנשמה המאיר את דרכנו. את יודעת חשבתי שכשראשך יישמט ותמותי גם ראשי יישמט ולא אוכל להמשיך לחיות בלעדייך, אבל החיים ממשיכים, הם חזקים מהכול, וכל אחד מאתנו ימשיך לצעוד במסלול חייו, כשזיכרונך מלווה אותנו בכל יום. את השארת משהו בכל אחד מאתנו, זיכרונות וחוויות שיצרו את המנגינה של מי שאנחנו היום. אני היום מנגנת אותך, מנגנת את שירייך, מנגנת געגוע וזוכרת את תווי פנייך, את גאוותי, גאוות אימך אביך ומשפחתך, על האדם שאת, החיוך החכם המחבק, המבט הבוחן, הידיעה, החדות והחכמה, היופי, האהבה, הריקוד שרקדת עם החיים, שאת חלקו בחרת ולחלקו האחר את צעדייך התאמת. לו יכולת לראות אז את הכוח והחוסן שאני מקבלת ממך להמשיך ולחיות גם כשרוחות רפאים מנשבות. היום כשנשמתך משוחררת מכל מה שכבל אותך, אני מבינה כי באופן פרדוקסלי, זה גם מה שנתן משמעות לחייך. נראה אמא שיש מרחקים שגם כנפיים לא יגמאו. לאהבה אין גבולות ואין זמן, היא תישאר בליבי לנצח! כמו שלימדת אותנו, אני אקח מהיום הזה את הטוב ואברך על היש. תודה לך אמא אהובה ומיוחדת על כל חווית החיים, שהענקת לנו לכל אחד באופן אישי. תודה לך אמא, תודה על כל מה שהיית, על כל מה שנתת ועל כל הרגעים שחלקנו יחד. הייתה לי הזכות להיות ביתך! המורשת שהשארת תלך עימי ועמנו לעד. אוהבת אותך עד השמים וכל הדרך חזרה. 

שיר: צמח בר/ חווה אלברשטיין👆

אמא היקרה, הייתה לי שהות ארוכה כדי להבין שאת הולכת מאיתנו, ובכל זאת, הליכתך הפתעה היא. יתכן שבת איננה מסוגלת לדמיין עצמה ללא אימה, בעיקר כשאת לצידי שנים רבות כל כך. חמש שנים צפינו בך הולכת ומאבדת את חייך, את חיותך, את אשר היית עבורנו ועבור רבים כל כך. לא אכחד ולא אכחיש ולא אסתיר העובדה, כי במהלך שנים אלה שאלתי עצמי פעמים רבות כל כך, איך יתכן שלאחר חיים מלאיי נתינה כשלך, את סובלת כה רבות; האם צדיק ורע לו? לאורך שנים רבות מאוד תרמת לזולת כל כולך; התפרנסת בפרנסתך הצנועה כאם הבית בביה"ס לאחיות של בית החולים ביקור חולים, אך פעלת באין-ספור פעולות חסד אחרות, נוספות; דאגת לכל בניי המשפחה שהיו במצוקה; תמכת, גידלת, טיפלת בכל צורך – רפואי, חינוכי, ארגוני, לוגיסטי; ידך הייתה בכל ויש רבים מבניי המשפחה המורחבת החייבים לך חייהם. את גידלת ורוממת וטיפלת בהם, לעיתים אף על חשבוננו. הלכת בדרכיי אביך, סבא עקיבא הנפלא, והיית פעילה ציבורית רבת פעלים; בוועד העדה, במועצה הדתית, במפלגת העבודה, ותרמת כישורייך הרבים לכל אלה; אני זוכרת כיצד פעמים רבות הזדעזעת מהפוליטיקה המלוכלכת, מחוסר ההגינות, שהיו זרים לך כמי שעושה הדבר הנכון כי אותו יש לעשות, כי זו דרכך בה את מאמינה. גם לנו, לבנך ולבנותייך, עזרת ככל שנדרשת, בעזרה רוחנית וחומרית; הגנת עלינו ושמרת עלינו בעתות מצוקה וקושי. אם כך, איך זה שסבלת כל כך? מדוע ולמה זה הגיע לך? בעיניי האנושיות היית אמורה לחיות חיי אושר, שלווה ונחת, כשכר טוב על כל פועלך, עד אחרון ימייך בשיבה טובה. אומר על כך הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, כי ליהדות גישה ראליסטית מאוד לאדם ולחייו, ואין היא כלל מנסה לטשטש את קיומו של הרע, אין היא מנסה לחפות עליו או להתעלם ממנו. יתרה מזאת, אם מנסים לעשות זאת, לטשטש, לחפות, להפחית מתחושת קיומו של הסבל, אין מגיעים לתוצאה חיובית כלשהי. "הרע הוא עובדה שאין להכחישה, ישנו רע, ישנו סבל וישנם יסוריי שאול ותופת בעולם. מי שרוצה להטעות עצמו ע"י היסח הדעת מן הרע שבהווייה ועל ידי רומנטיזציה של חיי האדם, איננו אלא שוטה והוזה הזיות. לכן הכריעה היהדות כי האדם השקוע במעמקיי גורליות קפואה, לשווא יבקש את פתרון בעיית הרע במסגרת מחשבה ספקולטיבית, כי לעולם לא ימצאנו." האדם יכול להבין את הסבל רק אם יתפוס את העולם בשלמותו; אבל האדם תופס את העולם בצורה מצומצמת לחלוטין. "משל למה הדבר דומה? לאדם המסתכל בשטיח נהדר, מעשה חושב, שציור מרהיב עין רקום עליו – מצידו השמאלי." לדבריי הרב, העולם וחיינו בו מבוססים על תזה ואנטיתזה. לדבריו, התזה הקיומית מלווה תמיד באנטיתזה של ביטול ושלילה. יחד עם כל הטוב שבחיים, האושר, ההצלחה, ההתקדמות, מופיעה תמיד האנטיתזה של הסבל, הכישלון, הנסיגה, ובכך כולם צריכים להכיר. אנו בדך כלל מסרבים לעשות זאת, נוח לנו מאוד לכחש לסבל; קשה לנו לקבל כי החוויה הקיומית לעולם איננה שלמה, היא מלווה תמיד בשלילתה שלה. הרב קבע משפט שיש לזוכרו תמיד: על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת, אבל ברצונך החופשי אתה חי."את אמא, חיית לפי אמונותייך, לפי דעותייך, לפי רגשותייך, לפי החינוך שקיבלת מסבא עקיבא ומסבתא אסתר ובעיקר לפי שכל הישר שאמר לך "זה הדבר הנכון, כך יש לנהוג." גם אם לא תמיד ניסית להסביר מדוע, גם אם לא נתלית באילנות פילוסופיים או הלכתיים גדולים, ידענו כי את עושה מעשייך ופועלת פועלך, כי זה הדבר הנכון בעינייך, זו הדרך הראויה, פשוט כי כך יש לנהוג. הנחתה אותך הציונות, הנחתה אותך המסורת היהודית. ואת זאת אמא יקרה שלי, את זאת אנו חייבים לקחת מדרכך; עלינו לבדוק מהו הנכון והראוי והצודק בעינינו, ואותו לעשות; לדעת כי אולי נשלם מחיר כלשהו, אך נעשה הדבר הנכון, המוסרי; הלוואי שאוכל להמשיך וללכת בדרכך הזולתית; לשים פעמים רבות את הזולת לפניי, לדאוג לאחר לפניי שאדאג לעצמי; את זאת אני רוצה ללמוד מדרכך בה הלכת שנים רבות כל כך, באמונה בצדקת הדרך. כל אדם הוא אדם שלם, לא מושלם, אבל שלם; "עולם קטן" קוראים לאדם ביהדות; והינה את, אדם שלם, תוך שהיית מרכז עולמנו, הולכת בדרכך האחרונה לעולם שכולו טוב, ומשאירה בנפשנו חלל גדול, חלל שלא יוכל להתמלא לעולם; נשמתך עולה לבית גנזיה, ואני נשארת עם חלל שילווני תמיד. אמא יקרה, אני אוהבת אותך מאוד, הייתי כל כך קשורה אלייך, אני יודעת שתמיד חשת בכך, מינקותי ועד היום, אני מודה לך על כל שהיית עבורי ואין לי די מילות תודה כדי להביע זאת. נוחי בשלום על משכבך אמא יקרה ואהובה. אני רוצה להודות מקרב הלב לסוג'יווה הנפלאה שבשנים האחרונות דאגה לאמא כביתה, אהבה אותה ותמכה בה ובנו. התברכנו בזאת שהיית עם אמא, טובה ממך לא יכולה להיות. ולך מרגלית הנפלאה, האחות המסורה ביותר של אמא, עמדת לצידה שנים רבות כל כך, חייתן יחד, הייתן יחד, הייתן ממש אחת. לא נטשת את אמא גם בשעות הקשות ביותר, הארת את חייה ואת חיינו, תמכת, דאגת והכנסת רוח טובה לכל מקום בו היית. את חלק בלתי נפרד מחייה של אמא ומחיינו שלנו, ואני אסירת תודה לך על כל שהיית ועודך אין כמוך מרגלית יקרה.

ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך

אימא יקרה אהובה ונדירה! במשך מספר ימים, ראינו כיצד הנשמה שלך נלחמת וממאנת להיפרד מאישה שכולה נתינה וגמילות חסדים, ובשעותייך האחרונות מחזה הפרידה והמאבק של יציאת הנשמה ממך אימה הצדיקה, היה בחוש ולא בהרגשה. בפרשת לך לך קרא לך בורא עולם, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול עצום ורב". השם יתברך אומר לנשמה אין לך ברירה אלא להיפרד, כי זה כל האדם, בהבטחה שדרכך אל הארץ המובטחת תכלית כל נפש יהודי, גן עדן העולם הבא. בחייך הפכת לאגדה וברגע של פרידה מעולם העשייה, בדרכך לעולם שכולו טוב, את נפרדת בצוואה לא עיקר המדרש אלא המעשה. ישרה, הגונה, חכמה, נבונה, שקולה ולא מהירת תגובה, מאוזנת, חשיבתית, יצירתית, ספרותית, רחמנית, נדיבה, גומלת חסדים ועוד תיקצר היריעה מלתאר. הקדמת את דורך, בהיותך זן לפס יצור נדיר ואיכותי של שנות ה-40 מהמאה הקודמת. במתמטיקה יש משפט, שהשלם גדול מסך חלקיו, דבר שעל פניו אינו הגיוני היינו אם נחלק את המספר 1ל-4, נקבל1/4, ואם נכפיל1/4 ב4, נקבל 1. אימא אהובה! כל אחד מאתנו ילדייך קיבל חלק מתכונותייך, אך ככל שאני מנסה לחבר את כל תכונות אחיותיי, שהן רבות ואת שלי שהן פחות אני מבין, הלכה למעשה שאכן המשפט המתמטי כ"כ נכון השלם אימא גדול מסך חלקיו, היינו ילדייך. גדלנו בבית שהפרטיות, הייתה מילה זרה. משבגרנו ובנינו משפחות משלנו, הבנו מה גודלה, של זאת האמירה וכשהבטנו אל האחר לא הערכנו נכונה וחשבנו שכולם לא בסדר, עד שהבנו, שאנחנו השונים. מספר סיפורים המעידים על אישיותה של אימא: שהיינו קטנים, כל מבחן שאבא עבר בהצלחה ממכונאי בתחומים שונים ועד להנדסאי הונצח סביב שולחן המשפחה בעוגה ובמתנה. היצירתיות והמקוריות של אימא נחשפה במפגין בחגי פורים עם תחפושות בעבודות יד של חווה, תיבת נוח, שמשון הגיבור, יונה במעי הדג, עם בריסטולים ושאר אביזרים מקוריים ופשוטים שזיכו אותנו במקום ראשון בתחרויות אזוריות שנערכו בגן החיות התנכ"י. סבתי מצד אבי, עיישה זיכרונה לברכה, הייתה פועלת ניקיון בבית ספר ואמא עם מלוא מרצה מילאה לא אחת את מקומה בשביל לאפשר לה מנוחה. לרופאים אותה ליוותה מרוב כבוד ודאגה. יוסי וצבייה ילדיה של דודתי, אחות אבי, זוהרה זכרה לברכה, תושבי העיר דימונה, למדו בירושלים. צבייה התגוררה בביתנו והייתה אחותנו לכל דבר ואת יוסי שלמד בפנימייה, באספות הורים ייצגה, ולכל צורכיהם כאמא דאגה. הקב"ה מקדים רפואה למכה, אמא עוזבת את העבודה בדואר לטובת משרת מנהלת פנימייה, שבבית החולים ביקור חולים התפנתה, כדי לחלוק זמן איכות נוסף עם מרגלית דודתי הצדיקה, אחותה הנאמנה, אשת סודה ויד ימינה. כשאשת יוסף אחיה, מסרטן נפטרה וחמישה ילדים הותירה אחריה. אמא משפחה נוספת גידלה וטיפחה יחד עם מרגלית, דודתי הצדיקה במלוא מובן המילה, דוד יוסף ז"ל אצלנו אורח קבוע בצהרי שבת היה. אמא את אביגיל בת ה-3 אל חיק משפחתנו אימצה וגידלה וכשהיא נישאה את כספי האומנה שחסכה במשך 15 שנה, העניקה לה ביום חתונתה. כשעקיבא, כבן 9 היה ונפגע קשה בתאונה שארעה בשיעור ספורט, אימא, בכל דרך רפואית ואלטרנטיבית על סבלו להקל ניסתה, לבקרו ולכל מחסורו דאגה. כך שימרה את המשפחה שגדלה לתפארת עם ישראל, מאוחדת ומשכילה.כאשר אחותה של אמא דודה חיה התגרשה, אמא כדרכה ליוותה ותמכה, במיטה אחת אני ישן עם מיכאל בנה, במשך חצי שנה. אסון גדול נוסף פוקד את המשפחה, מיכאל, בן גילי, חייל בן 19, בתאונת דרכים ניספה ואבן דרך נוספת נוצרה, מדי שנה ביום הזיכרון כל המשפחה לקיבוץ כרמיה מגיעה. אמא ודודה מרגלית מסייעות בארגון, מבשלות וטורחות, למעלה משלושים שנה חולקות עם דודה חיה את כאבה. סבא עקיבא מתבגר ואימא מצטרפת אליו ומלווה אותו בפעילות הציבורית, הן במפלגת העבודה והן בוועד העדה, כמו שעון שוויצרי סבא מגיע אלינו מידי יום, בשעה 8:00 לפגישות עבודה, עם אימא לטכס עצה. סבא קיבל בצורה קשה את מותו של מיכאל ומצבו הבריאותי התדרדר, סבא עקיבא נפטר ואתו תמה תקופה. המובן מאליו קורה, סבתא אסתר עולה 500 מטר מזרחה בגבעת שאול, עוברת לגור עם אמא עד יום מותה. תחילה בגבעת שאול ואח"כ נודדת איתה למבשרת ציון. אמא עומלת קשה להנצחת פעילותו הציבורית של סבא לזכות היצירתיות והיכולת הספרותית שלה עורכת ומפיקה ספר לזכרו, משיקה ומקדישה את הספר לכל ילד ונכד בטקס מרגש. אמא נבחרת לחברה במרכז מפלגת העבודה ולהנהלת וועד העדה המערבית, כאשר לכל משימה או אנרגיה בה נדרשת להקדיש מזמנה, יש תכלית וחשיבה עתידית, הנצחתו של סבא ז"ל. לימים, מערבית לביתו של סבא, וצפונה מכנפי נשרים נחנך רחוב על שמו, בנוסף נחנך על שמו גן משחקים בגבעת שאול שבו סבתא רבתא סוליקה, אימו החביאה מסמכים והסליקה את נשקו, בזמן המנדט הבריטי. בוועד העדה התקבלה החלטה להקמת מוזיאון מורשת ליהדות צפון אפריקה ע"ש סבא, התורמים התנו את התרומה שהמוזיאון יהיה על שם יקיריהם. אימא ויתרה למרות ההחלטת ההנהלה, בראותה את טובת הציבור ולא את טובתה הפרטית. לימים אימא תיבחר לאישה הראשונה החברה במועצה הדתית. הזמן רץ, סיגי כבר נשואה שלוש שנים ואני נשוי טרי, בתי הבכורה באה לאוויר העולם ואשתי בוחרת את ימי מנוחת הלידה לנפוש אצל אימי, חמותה. בלידות נוספות ומשגדלו הבנות ,אמא עטפה להן ספרים ומחברות, כשהרגישה צורך נטלה מברשת וצבע ואת הבית סיידה וכאשר מצב אחזקת הבית היה מוגזם אז אימא דאגה לשפץ את הבית, שאשתי תחזור לאחר לידה תהא הרגשה טובה מלווה בהפתעה. את אפיק לקורס מחשבים ולחוג נוער שוחרי מדע רשמה ולשלושת הבנות חגגה בת מצווה באולם ובאלבום כמיטב מסורת המשפחה. משפחתי הקרובה התרחבה ובמקביל עברנו שדרוג רוחני ובנותיי עברו ללמוד בגבעת שאול דבר שהצריך שלוש נסיעות מדי יום להבאת ואיסוף הילדים. הרכב האישי שלי היה ישן אז זכינו מההורים לרכב עם שנתון הרבה יותר חדיש ובמקביל הוריי החליטו לעבור לגור במבשרת מציאות שגרמה לעקור את סבתי מהשכונה ומהבית שלה במשך 70 שנה, בכדי שאני ומשפחתי הקרובה נעבור לגבעת שאול. אימא שלי נהגה לתת לאח אחד מבלי שיתר האחים יידעו, שהרי כתוב בספרים, שלא ירדו בני ישראל למצרים אלא בגלל כותונת פסים. נהגתי להתפלל במשכן באב"ד. באחד הימים ניגש אליי יהודי חרדי ירא שמיים בתכלית ששאל לשמי ולשם משפחתי ואז שאל אם יש לי קשר לסולי ואמרתי לו שאני בנה, ואז אמר לי, "אתה לא יודע יש לך אימא ישרה והגונה, לא נתקלתי מעודי ביושר כזה, היא מכרה לי דירה ולא החסירה פרט מכל ליקוי שהיה, זכית", סיים. כל מה שכתבתי על אמא, עשיתי מאוד בקצרה, היו עוד מעשים של סיוע והקרבה שלא זכו להוקרה. אבל כולנו בהבנה, אימא משכורתך מעם ה' תהא שלמה. אימא היקרה, לאישה כזאת פעילה מוגבלות ההליכה זו הענישה הכי קשה, מצבך הבריאותי התדרדר, וכל זמן שנשאלת אמא מה שלומך מעולם לא התלוננת ותשובתך נעה בין מצוין להכי טוב שבעולם, והיום לאחר חמש שנים של סבל ממושך אמרת לא יותר ואת נשמתך לבורא עולם החזרת בגאווה, מילאת את המשימה. אבא היקר, הענקת לאימא חופש פעולה מקיר לקיר, ויתרת על פרטיותך וביתנו הפך לחדר מלחמה ובלעדיך לאמא היה קשה להגיע להישגיה. דודה מרגלית היקרה, היית בשביל אמא הכל, האחות הנאמנה, אשת הסוד, שותפה במשרה מלאה לכל הפעילות הענפה, שותפה לדירה בתקופת הצנע, שכנה למעלה מ- 60 שנה ועד יומה האחרון לא משת ממיטתה. תודה לאחיותיי שטיפלו באימא במסירות אין קץ. נוחי בשלום אמא יקרה, סבא וסבתא באים לקבל את פנייך במרומים, מסופקני מאוד אם לא תקדימי אותם ברקיעים, שאי תפילה לשלום ולרפואה על כל עם ישראל, אב ילדייך, חתנייך, כלתך, נכדייך, נכדותייך ועל  דודה מרגלית. ולכם מלאכים קדושים, היורדים את אימי ללוות, ליתן דין לפני מלך מלכי המלכים אם חלילה תשכח, תזכירו לה סנגוריה, את חמש השנים של הייסורים, כי את הכל קיבלה באהבה ואת אשר אמר החכם באדם תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, כי לעולם לא החזיקה טיבותא לעצמה. אמא יקרה ואהובה רגע לפני פרידה בליבנו תמיד תהיי נצורה "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" אשת חיל מי ימצא במקרה שלך אימא זו לא קלישאה. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

אפתח בבקשה ובתחינה אליך אלוהים ומבקש ממך, שמור נא על סבתנו כשהיא כעת במחיצתך ותחת כנפיך, ואנא (הפסקה) חוס ורחם עלינו, תן בנו, לכל הכואבים והנדכאים, ובפרט לסבא עמרם, למרגלית, לסיגי, לרפי, להדס ולאימא שלי דגנית את הַכֹּחַ לִכְאֹב, את הכוח להתאבל וְלֹא לְהִשָּׁבֵר, את הכוח לִבְכּוֹת וְלֹא לְוותר. את הכוח לְהַמְשִׁיךְ הלאה וללמוד שוב לחיות וללמוד לעשות את כל אותם הדברים שכעת נראים בלתי אפשריים- למענם, למען סבתא סולי ולמעננו. סבתא, כשהתיישבתי לכתוב לך ולכתוב עלייך הספד, לא ידעתי מאיפה להתחיל, אז הלכתי למקור הבא: "יוצרי! הבינני מורשה להנחיל". כך מתחיל הספר על סבא עקיבא וסבתא אסתר וכך את החלטת לפתוח בו. זהו משפט שמתאר בצורה מופלאה את הווייתך, רוחך וכוונותייך. לכתוב לך ואודותייך אין זו מלאכה קלה, ואני רוצה לקלוע כמה שיותר במדויק מבלי לפספס דבר ולהעביר ממך כמה שרק ניתן, על כן לקחתי השראה מהדברים שאנשים שכתבו בספר ובעיקר ממך ועל כן גם אני אתחיל במשפט זה. "יוצרי! הבינני מורשה להנחיל" סבתא יקרה ואהובה, הֲתִשְׁמַעי קוֹלִי, רְחוֹקִה שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַעי קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִינּך – קוֹלי קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹלי בּוֹכֶה בִּדְמִי ברשותך סבתא, ובפעם האחרונה אי פעם, בטרם לוויה ופרידה, כולנו ניצבים כאן היום. עוד מעט יבוא עלייך עפר הארץ, סבתא אהובה, ואני כבר כל כך מתגעגע אלייך. עכשיו ולעולם. את מפקידה את רוחך בידי ריבון העולמים, הולכת את לעולם הבא כרוכה בתכריכים של אהבת המון אדם ועטופה בטלית של אהבת האלוהים. סבתא, אחד הדברים שאותם השארת אחרייך בעולם הזה, ושאותו לנו השארת והורשת היה הספר שאיגדת וחיברת. יהודה עמיחי כתב: כְּשֶאָדָם מֵת, אוֹמרִים עָלָיו, נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו. כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ, כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת. כל זמן שחיית, ללא עוררין, אבותייך נאספו בך, וכל תא ותא בגופך ובנפשך היה ביטוי של כל אחד מאבותייך ובעיקרם של אביך ושל אימך – אשר עבורם ובשמם פעלת, ואת הוכחת עד כמה ראויה היית להיות נציגתם וממשיכת דרכם, אשר אותה חיית, נשמת ופעלת. בספר כתבת כי רצית לתאר במילים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אביך, עקיבא אבנר משה אזולאי, זכרונו לברכה, את תולדות משפחתו- ההווי, המנהגים והמסורת שרכשת מבית אבא ואימא. חשבת כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף וקיווית כי צאצאייך ובני המשפחה ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור חיים שכאלו. את החיים האלו חיינו בזכותך, כאילו אנחנו היינו שם, אותם לנו הנחלת (הפסקה) ובהצלחה רבה ויתרה ואני מקווה שאצליח אף אני להעבירם ולהנחילם וכן להעביר ולהנחיל ממך ואותך הלאה וכן לשמר, לחיות ולהרגיש אותך בכל משעולי חיי. שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי – עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי, שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים, נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים. סבתא, לא רק עתה אני מרגיש את ניגונייך, שירייך ושורשייך- תמיד הרגשתי אותם וראיתי איך הם אותנו מעצבים. הפעם הראשונה בחיי הייתה עם יום ברית המילה שלי, שיצא ביום ירושלים, היום של העיר שלך. לאירוע קנית גלויות של העיר, והדבקת מאחורה שירי ירושלים ואותם חילקת כמזכרות מיום זה. לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים. סבתא, כסמל וכמופת, כאשת ובת ירושלים, היית כולך עשרה קבין של יופי, ולדעתי אפילו יותר מעשרה. כל מי שזכה להכיר אותך יכול להעיד עלייך, על פעולותייך ועל תכונותייך העמוקות והמיוחדות במינן- על ענווה, אהבה ונעימות, על כבוד, יושרה, חכמה ותבונה, על עשייה ברוכה ועשייה ברוח טובה, על אחריות, חריצות ומרץ, על הכנסת אורחים, אהבה ועזרה לזולת וכן על גמילות חסדים מתוך כוונות טובות וטהורות - קב, קב חנן אותך האלוהים וכל אלו גרו אצלך בכפיפה אחת, שזורים זה בזה בנימתם והפכו אותך לאישה כה יחידה ומיוחדת. בכל שנות חיינו היית כנר הדולק לרגלנו, בברכתך ובנוכחותך כל צעד היה מושלם יותר ויותר וכל אירוע היה מואר יותר ויותר. כל מחשבה עלייך ומפגש איתך חיזק וחידד את הערכתי ואהבתי אלייך. כל שהייה בביתך ובמחיצתך הציפה אותי בחום ובתחושת ביטחון וכן העלתה בי זיכרונות וחוויות. תודה לך סבתא על הכל, על עשרים ושלוש שנים נפלאות שבהן זכיתי להיות איתך ולהכיר אותך. איני מסוגל לתאר את חיי בכלל ללא נוכחותך, ובפרט ללא נוכחותך האוהבת... היית סבתא יוצאת מגדר הרגיל, הענקת לנו כה הרבה מעצמך ומאהבתך, בכל צומת בחיינו, יחד עם סבא עמרם שייבדל לחיים ארוכים, תמיד היית שם בשבילנו, לתמוך בנו, ללוות אותנו, לייעץ ולהחכים אותנו, להעניק ולעזור לנו, בכל עוצמתכם עטפתם והכלתם אותנו- בטוב וברע. דאגת ופעלת לכך שאת וסבא תהיו הסבתא והסבא הכי טובים שרק אפשר, ואכן כזו היית. מעבר להיותך סבתא, עסקת במקביל במיליון ואחד דברים ומעבר לסיפוק ומענה על כל צרכינו, יחד עם סבא ביד רמה, יצרת שבט לתפארת וכן עיצבת, הענקת והנחלת חינוך וערכים- לכל צאצאייך. סבתא, כתבת בספר כי כאשר את הסתכלת על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, שבאהבה ובגעגועים את פקדת את זיכרונותייך. איך שאבותינו באו לא"י ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. וכזו את היית. גדלנו על ברכייך עם היכרות, התפעלות, הערכה ואהבה להיסטוריה, למסורת ולמורשת ולעבר הענף והעשיר של הארץ, של המדינה, של ירושלים ושל העם. את האחריות והחשיבות להכיר אותם לעומקם וכן לתת, לקחת חלק בפיתוחם, בבניינם ובשמירה עליהם. סבתא- למדנו ממך על חום ואהבה, על אנושיות, על סובלנות ועל אחריות, על נתינה ודאגה למשפחה, על אהבת אמת וכמובן על אהבת אחים. אהבת האחיות שלך ושל דודה מרגלית שבשבילנו היא הרבה יותר מדודה- היא אימא וסבתא, האהבה והקשר שלכן תמיד היו השראה ואתן הפחתן בנו את הרצון להיות כמוכן אחים טובים ומגובשים ולהנחיל זאת לילדינו. למדנו מכן על דבקות ועל אהבה הקשורה לא בדם כי אם בנפש "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין- עמך עמי ואלוהייך אלוהיי". סבתא, יחד עם סבא, יד ביד- לקחת על כתפייך אחריויות גדולות וכבדות מנשוא ופגשת התמודדויות לא קלות ולא פשוטות שרבים מאיתנו מכירים ושאותם כבר פירטו ועוד יפרטו. למדנו מסבא וממך ועודנו לומדים על כיבוד אב ואם, על אהבת איש ואשתו, על החשיבות של המשפחה, על פיתוח ומימוש עצמי, על רוחב לב, נדיבות ונתינה. למדנו מהי השקעה ומהי התמדה, מהי שליחות ומהי מסירות, על כוחה של אמונה, על קריאה וזרימה עם המציאות ובעת הצורך להילחם בה. למדנו ממך מה חשוב, מה צריך ומה הכרחי. אֲנַחְנוּ שָׁרִים לָךְ, מוֹלֶדֶת וָאִמָּא את לנו עטרת ראשנו, את לנו מולדת, את האדמה שאפשרה לנו להעמיק את שורשנו, את האדמה שהזינה אותנו נפשית ופיזית, את האדמה שדאגה לשמור עלינו ועל המורשת של כולנו, את האדמה שדאגה לדשן את רגביה לכל אחד עפ"י המינון והצרכים שלו. סבתא סולי שלי, בשבוע לפני לכתך, נפרדתי ממך כמה וכמה פעמים, פחדתי ולא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אגיד לך את שעל ליבי כשאת עוד בחיים, ועדיין איני יכול שלא להרגיש חרטה והחמצה- שלא אמרתי לך את זה לפני, כשאת יותר בהכרה, וכשאת יכולה להשיב לי בחזרה. סבתא, אם חטאתי לך - אנא מחלי לי. אם פגעתי בך, אם נשאתי שמך, ולו פעם אחת, בדבר דופי – סלחי לי. אני מצטער שלא הייתי נכד מספיק טוב, שלא הצלחתי לתת לך כמו שנתת לי ולהביע עד כמה את יקרה לי ועד כמה שאני אוהב אותך ושלא אמרתי לך עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנך, על היותי נכדך. יכול להיות שכמו רבים לפני כשלתי, שהרבה פעמים אנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם- גם כשהם לא צריכים להיות כאלו, ורק כשהם הולכים לנו אנחנו מבינים כמה חשובים הם היו ושהם תרמו לקיומנו. אבל, (הפסקה) אני יודע שהיית רגישה וערנית אליי, שדאגת לי, שאת מאוד אהבת אותי, שהייתי במחשבותייך ושהייתי חשוב ויקר לך. הרגשתי את זה, ויש גם דברים שלא ידעתי (הפסקה) וזכרתי רק מסיפורי אחרים שיצא לי לשמוע, למשל שכאשר הבינו שיש לי בעיה בהבעת שפה- את קנית לי חוברות ומשחקים, והתיישבת, שיחקת ועבדת איתי כדי לעזור לי. איזו עוד סבתא בעולם עושה את זה? וכעת אני חושב על אימא שלי, הבת שלך, שהיא בעצמה עוד סבתא טרייה ואיך היא דומה לך ומזכירה אותך כשהיא עם אימרי ופועלת למענו- ואני בטוח שממך היא קיבלה את זה. וכשאני רואה אותם, ואת היחס שלה אליו, אני נזכר בקשר שלנו, אני נזכר בך ועד כמה שאני מתגעגע אלייך. מה מאושר הייתי לו יכולתי לשמוע את קולך שוב. לא אחדל לייחל למגע ולנוכחות שלך- לעוד נשיקה אחת, לעוד חיבוק אחד, לעוד מבט אחד של עינייך הטובות, לעוד חיוך אחד. סבתא, איך אני אמור לומר לך שלום ולהיפרד כשיש עדיין כל כך הרבה מה להגיד ולהספיק? כל השנים והרגעים שבילינו יחד חולפים היום אל מול עיניי והפחד ממלא את גופי. פחד מחיים בלעדייך. איך זה שהעולם השתנה והוא ממשיך להסתובב? איך זה שהזמן ממשיך לרוץ ולא פוסק? איך אני אמור להפנים את הידיעה הקשה שאת כבר לא כאן ושהחל מהיום עלינו להסתדר בלעדייך בעולם הזה אשר הפך בין רגע למקום קודר, קריר, בודד וחסר. איך המציאות הפכה מ"הולכים לבקר את סבא וסבתא במבשרת" מ"ללכת לבקר את סבא במבשרת ואותך בהר המנוחות?" נדמה שאין מילים שיכולות לתאר את הכאב החד המציף אותי היום המלווה בהרבה רגשות ותחושות. תהיי בטוחה סבתא בשני דברים, האחד, שאהבתי אליך לא תפחת, לא תשתנה, לא תשכיח ולא תעלים את מה שהיית ואת מי שאת. השני, הוא בהשפעה ובנוכחות של הקשר ששרר בינינו ושל החותם העצום שהטבעת באישיותי ובחיי. כל המילים שייכתבו לא יוכלו לתאר את מעשייך, למעשים הללו אין תיאור וכל מילות התודה וההערכה מתגמדים מול אשת חיל שכמוך. אורך סבתא הגיע ארצה ואלינו ולא רק כשהלכת מאתנו, הוארנו באורך ונהננו מזיוו עוד בחייך. מקווה ומתפלל שהזמן לא ירחיק אותך מלבנו ושאת לעולם תלכי איתנו, שנרגיש אותך (הפסקה) וששירך ודמותך תמיד יעזרו לנו לראות את הדרך. שנשאב מן העוצמות אשר היו בך, ומהם נמשיך ללמוד ולהיבנות ובתקווה שאותנו גם יחזיקו. את קרנת והארת אותנו בעוצמה כה רבה ואני מאמין כי אורך ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותו כבה. כָּל עוֹד הָאֵשׁ בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה, מִפִּינוּ שִׁירֵךְ לֹא יֶחְדַּל. דף מפואר כתבת בתולדות המשפחה והעם, דף אשר ממנו שמך לא ימחה לעולם. את יכולה להיות גאה ודעי שהשארת פה משפחה למופת. זיכרונות עמוקים, מסורת יפהפייה, ילדים, נכדים ונינים לתפארת. אמנם הלכת מעולמנו, אבל מליבנו לא הלכת ולא נשכחת, בנו את חותמך הטבעת, במעשייך ובפועלך נשארת בת אלמוות. אנחנו נגייס כוחות ונעשה את המירב והמיטב להמשיך וללכת בנתיבותייך ולהיות ראויים להתברך במעשייך ובפועלך. נוחי על משכבך בשלום, התבונני ושמרי על כולנו שם למעלה ואני מקווה שכעת את לא סובלת ושטוב לך במקום שאליו הלכת. תהא נפשך צרורה בצרור חיינו, ותהא שתיקתך נשמעת בהמולת חוגגינו, ורוחך, רוח עז, על כל מעשי ידינו. שבעמל כפינו, וגם בשחוק ילדינו, יינשא זכרך. כבו עינייך, אך צליל קולך, מאור פנייך, ידייך הטובות, הנבונות ואהבתך עוד מהדהדים ומתפלל שלעולם לא יישכחו...ממך באתי ואלייך אשתוקק. תפילותייך, מלוות את צעדי, ומילותייך עוד קוראות לי. להתראות סבתא, שיהיה לך לילה טוב, ליל מנוחה וחלום. עזים ממוות אהבתי וגעגועי, ארוכים משנות ימיי. כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי. שלך, גלעד.