הלוויה ישראלית והספדים

סבתא יקרה, כשאני חושבת עליך, המילה הראשונה שעולה לי היא "נתינה". ואני חושבת שזאת המילה הראשונה שעולה לכל מי שחושב עליך. אבל לפני שאתייחס לנתינה של סבתא, אתחיל בסיפור שממחיש פן קצת אחר מסבתא: כשהייתי בכיתה ו', עשינו בבית ספר הצגה לכבוד בת המצווה והזמנו את כל המשפחות. כעבור כמה שבועות כל תלמידי הכיתה התכנסו להקרנה חגיגית של סרט ההצגה. פתאום, אני שומעת את אחד התלמידים קורא: "תראו! האישה הזאת לובשת שקית זבל!". וזאת הייתה, מי אם לא, סבתא סולי! כששאלתי אותה היא אמרה לי, "היה לי קר ולא היה לי מעיל אז הבאתי שקית זבל מהאוטו ולבשתי אותה!" לסבתא סולי לא היה אכפת מה יחשבו עליה, ומה יגידו אחרים. היא עשתה מה שנכון ומה שטוב ומה שצריך וזהו זה. וכך גם לימדה אותנו לנהוג. עוד דוגמא, קצת יותר אקסטרים, הייתה כשהלכנו בדרך מהבית בקריית משה לביתו של רפי בשבת הברית של נחמן. מי שהיה וזוכר זכה. ומי שלא, יישאר סקרן ויוכל רק לדמיין מה התרחש שם. סבתא יקרה, הקלילות שבה לקחת את החיים עם המסירות והאחריות העצומה שלך לכל מי שנמצא סביבך, הם שילוב מיוחד ומקסים. כל דבר שעשית היה שילוב של השקעה חסרת פשרות מלווה בתחושה כאילו אין קל וטבעי ופשוט מזה. התכונה השנייה, ואולי הראשונה, היא כמו שכבר אמרתי, הנתינה של סבתא. נתינה אין סופית. נתינה ועשייה כל רגע ולכולם. כשהייתי קטנה ושאלתי "איפה סבתא?" תמיד ענו לי: "בסידורים", או "מבקרת את..." או ב"וועד העדה" או בישיבה במפלגה. היא תמיד עסקה בפעילות שקשורה בדאגה לאחרים. תמיד. זה התחיל במעגל הפנימי –בעלה, הילדים שלה, הנכדים שלה והנינים שלה – תמיד הקשיבה, ייעצה, חייכה, רקדה, שרה, חגגה, נתנה כתף, שמרה, בישלה, קנתה, פינקה. והכל בנחת ובשקט כאילו אין קל וטבעי מזה. והמשיך במעגל מורחב יותר – סבתא תמיד טיפלה באחיה ובאחיותיה, באחייניה ובאחייניותיה והייתה עסוקה בהם לא פחות מאשר בילדיה שלה. הבית שלה היה תמיד פתוח. ביום חול, וביום חג, לביקור קצר או לשהות ממושכת. היא אירחה, גידלה, עשתה קניות, תמכה, נסעה, חזרה, טיפלה בניירת. היא הייתה העוגן של המשפחה. עם הרגליים על הקרקע, ועם לב פתוח לרווחה. סבתא הייתה פעילה פוליטית בירושלים ובארץ בכלל. את כל אלה עשתה בהתנדבות מלאה, בלי לבקש דבר בתמורה. אפילו אהבה לא ביקשה בתמורה. אבל מסתבר, שגם סבתא החזקה והטובה, זקוקה לאהבה. וללא האהבה היא נובלת. אנחנו כולנו מתאבלים על השנים האחרונות, בהן סבתא נפגעה קשות מכמה אנשים שאהבה יותר מכל ודאגה להם יותר מכל, בנאמנות ובהתמדה כל חייה ממש. אין דבר יותר עצוב מלראות אדם שמסיים את חייו בידיעה שמי שהוא נתן לו את חייו הפנה לו עורף. אני לא שמעתי את סבתא אומרת מילה רעה על אף אחד אף פעם. היא קיבלה הכל בעצב, באיפוק ובשמירה על כבודם של כל הנוגעים בדבר. ניסינו לעטוף אותך באהבה ובתמיכה – הבנות המסורות שלך והבן האוהב שלך שהיו לצידך ימים כלילות, דאגו לכל צרכייך – הפיזיים והנפשיים והראו שהערך של הנתינה והמסירות עבר גם לדור הבא. אחותך תאומתך מרגלית היקרה שכל חייך שלובים בחייה נשארה תמיד לצידך, אוהבת ותומכת. האחיינים והאחייניות שלך, ילדיהם של מרגלית ושל יוסף, זכרונו לברכה, שמתייחסים אלייך כאמא שנייה ועומדים לצידך עד היום. אני מקווה שהצלחת לספוג את כל האמון, ההוקרה, ההערכה והכי חשוב האהבה שניסינו להרעיף עלייך, ושאת יוצאת לדרכך האחרונה מתוך שקט, שלווה, שביעות רצון, משמעות והרבה הרבה אהבה. את היית דמות כל כך כך משמעותית בחיים של כל מי שעומד כאן. את  טבועה בכל אחד מהאנשים שעומדים פה. הנתינה שלך והעשייה שלך בנו כל אחד מאתנו פה, וזה יישאר אתנו לעולם, ולכן אנחנו לא באמת נפרדים ממך, את היית, עודך ותהיי אתנו תמיד.

רֶגַע שֶׁל חֶסֶד

לִשְׁלֹחַ שָׁרָשִׁים וְלִצְמֹחַ 

לִלְמֹד אֵיךְ לֹא לִבְרֹחַ וְלֹא לְהֵעָלֵם.

לִהְיוֹת כָּאן לְעוֹד מָחָר וְעוֹד אֶחָד 

וְרַק לֹא עוֹד לְבַד וְלֹא לְהִסְתַּיֵּם... 

כָּל הַחַיִּים מְחַכִּים שֶׁיָּבֹא

אֵיזֶה רֶגַע שֶׁל חֶסֶד.

דני ניב

כשערן בעלי, שעומד כאן איתנו, דבר שלא היה ברור לפני שבעה חדשים ב- 28.3.23, כשהיה בין החיים למוות, כשהתעורר אט אט ונמצא בתהליך של שיקום, השתתף בסדנת ציור כחלק מהבראתו. שם, הדבר הראשון שבחר ליצור, זה את "שביל החסד". מיהר ושאל אותי: מה את רואה? מה זה?" עניתי לו, "נראה לי כמו ליפתא" אז התחיל וסיפר לי על הציור. בציור, שביל שמחבר בין שתי גבעות, גבעה אחת בצד אחד עם בתים ובנינים, באמצע עמק שפזורים בו עצים שיחים ופרחים שונים, ושביל שמתפתל ומגיע לגבעה ממול, וגם  עליה פזורים בתים, חלקם עם גגות רעפים רובם ישנים בצבעים דהויים, אדמדמים אפורים. הציור צבוע בצבעים שמחים אופטימיים של תכלת של שמים בהירים, צהוב של שמש נעימה, מחייכת וירוק, שאחי מיכאל היה כותב עליו בציוריו "ירוק זה טוב לעיניים". "זה שביל החסד". ערן אמר לי, השביל שחיבר ומחבר בין הבתים, הבית שלכם ברוממה, לבתים של סולי, מרגלית ,הסבא והסבתא בקריית משה וגבעת שאול" השביל הזה כורך בתוכו, חוויות רבות שנים, חוויות טובות, בוכיות, פסטורליות וכואבות, של אמא שמתה בגיל 42 וחמישה ילדים בצד האחד של השביל, ומשפחות של חסד וטוב לב, נתינה ודאגה אין סופית מן הצד השני. ואת, סולי, מנהיגה וסוללת את השביל הזה, ומשרטטת את שעתו, יומו, שבועו, חדשו ושנתו מידי שנה בשנה. ככל שיכולת, ויכולת במשך שנים רבות. לפעמים אני מציצה בעצמי ורואה קצת את בבואתך בתוכי ואת בבואתו של עמרם ודודה סולי שיבדלו לחיים ארוכים וטובים. סולי יקרה שלי, שלנו, אוהבת אותך, אוהבת אותך כל משפחתי, בעלי וילדי וכולנו מוקירים לך תודה גדולה. 

לכי לשלום אישה גדולה, נוחי לך על משכבך ללא דאגות לעצמך או לזולתך.

שיר: כולנו זקוקים לחסד/ נתן זך נורית גלרון

דר' משה עובדיה

אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים... ויהללוה בשערים מעשיה מושצ"ק פרשת לך לך תשפ"ד מילים המסמלות את הניסיון הראשון של אברהם אבינו, עזיבת המולדת והליכה לארץ ישראל, שבת זו מאתמול תיחקק בי כל עוד אני חיי כ-לך לך, הסתלקותה של הצדקת, עטרת ראשנו דודתי ואפילו סוג של אמא סולי-סוליקה בת אסתר שמחה ואבנר משה עקיבא אזולאי. ליום הזה לא ייחלתי אולם החיים חזקים מאתנו וזה דרכו של עולם. חזרתי הביתה מבית הכנסת קיבלתי את ההודעה המעציבה, הכנת אותנו לכך בשבועות האחרונים, זכיתי לפקוד אותך פעמיים, שמבחינה רגשית היוו אצלי הכנה לפרידה קשה מנשוא, זכיתי לנשק את מצחך-עטור מצחך. פרדה ממך דודתי אהובתי. את ואמא נשות חסד את אשת חסד, מנשות החסד המובהקות שבעם ישראל ללא רדיפה אחר הממון והכבוד. משנולדתי את ודוד עמרם שיבדל"א נתתם לי ולכל אדם ששהה במחיצתכם חום ואהבה ממעלה ראשונה, בהמשך חיי הבנתי שהיחסים שלנו אינם תלויים בדבר כלומר בחומריות ואינטרסים למיניהם, בית הגידול שלי אצלכם היה ועוד יהיה עם דוד עמרם בית של חום ואהבה נקייה וטהורה, דבר שהשפיע על אישיותי עד היום. אני יודע שבילדותי ובגרותי גם הייתי כנראה נודניק, אבל הכלתם את זה ושימשתם לי כשמרטפים מובהקים, למרות שפספסתם את ברית המילה בשל טיול בספרד עם סבא, אבל ולפי הנרטיב למרות שלא הייתם שם הייתם. סולי אהובה לימדת אותי מהי סבלנות, מהו הכבוד לכל אדם ואדם, מהי יושרה, ללמד זכות על כל אחד, למרות שהדבר קשה אבל לא להתייאש וללמד זכות. לימדת אותי ואותנו בפועל במעשים ולא בתאוריה, מהו כיבוד ההורים, בזכותך ובזכות דוד עמרם, סיגי, רפי, הדס, דיגי ואביגיל זכינו לנשום את סבתא אסתר מעבר למצופה עד גיל 96, לימדת אותנו לא לעשוק יתום ואלמנה, את ואמי מרגלית החצי השני שלך. בכל שימחה שימחת אותנו ואפילו זכינו שהשמחה האחרונה שלך, באלול האחרון שמחת בשמחתנו בחתונה של נועה. שאלתי אותך ולמרות מצבך, האם תבואי? ואמרת בטח שאני אבוא, ובאת יפה ומטופחת כתמיד. עם השנים ובעקבות המורשת המשפחתית-מוגרבית חיברת אותי ואת בני המשפחה האחרים, את אמא וסבתא יותר ויותר לשיח ההיסטורי המשפחתי, ולשורשים ואמרת לי שלא כתבו מספיק על התקופה של המוגרבים ומשפחותינו במאה ה-20 והשאר ידוע. יישמתי את המחקר קיוויתי לפרסמו כספר עוד בחייך, האמת די גמור אולם צריך שיפוצים, אולם טרדות החיים מונעים ממני ובעזרת השם אם אצליח בעתיד להגשים את הוצאת הספר אקדיש אותו בלי נדר לך, לאמא, לאבא, סבתא וסבא. וגם בזה אני רואה אותך מושיקו עוד יגיע הזמן תמשיך הלאה, תמיד אמרת לי לדווח: דיווחת פרסמת לא דיווחת לא פרסמת, כפי שעשית בעבר דיווחת ופרסמת בעזרת בני המשפחה, מפעל חיים הספר על סבא והוספה על סבתא, דיווח ממקור ראשון שאפילו צוטט בשנים האחרונות בבמות אקדמיות לא רק על ידי, אלא גם על ידי מזרחנים וחוקרי ההיסטוריה של ירושלים. עוד זכיתי וזכינו בזכות אמונתך ונחישותך למצוא את הקבר בהר הזיתים של הדוד ציון אזולאי. אחרי מידע אודותיו עקבת שנים, אח של סבא, ולהקים מצבה בעזרת בני המשפחה, תתפללי אצל בורא עולם עכשיו את עוד יותר קרובה אליו, שנמשיך את רצונך בעשייה ונמצא את הקבר של הסבא וסבא רבא שלנו הרב דוד אזולאי זכר צדיק וקדוש לברכה. בתו של נשיא עדתנו-עדת המערביים-המוגרבים, הרדב"ש הצוף דב"ש זכר צדיק וקדוש לברכה, אותו הזכרת רבות הייתה נשואה לראש כולל אונגרין בירושלים, שמה היה דיליסייה קרויז. במקורות ההיסטוריים הופיע כרוז שלא לעשות מלאכה בירושלים ביום פטירתה. היום ירושלים מתאבלת על אחת מבנותיה המסולאות בפז. אחת מהפעילות הציבוריות בהתנדבות למען חברה בריאה ומורשת עם. סולי וכפי שאמא אומרת בינת די עקיבא ואסתר, בתו היקרה של נשיא העדה עקיבא אזולאי, עליה סמך סבא בשס"ה גידיו ורמ"ח איבריו, ואסתר שמחה זכר צדיקים לברכה מאנשי החסד שאנשי ואבני ירושלים לא ישכחו. סולי יקרה ואהובה אתגעגע לצניעותך, לאוזן הקשבת מגיל אפס היית אוויר לנשימה, ומשענת אפילו במצבך בשנים האחרונות, ככול שיכולתי הגעתי אלייך, עדכנתי אותך על מעשיי חיבקתי ונישקתי אותך. אתגעגע למשפטים הקצרים שהיית אומרת לי ודרכם נתת לי, מאמין גם לאחרים מחשבות אחרות, כיצד ליישם עניינים שונים ולהתנהג בעולם עם מציאות לא פשוטה ובמעגלים שונים. תחסרי לי ולבני משפחתי, אבל הם ימשיכו בלי נדר לזכור אותך, באמצעותי באופן טבעי בלי מילים את המסורות שהנחלת לנו, אתגעגע מאוד מאוד ואשתדל בלי נדר לעשות בשנה זאת, למען עילוי נשמתך הטהורה. בבקשה תתפללי אצל בורא עולם על המצב של עמנו ומדינתנו ושמירת חיילנו, החיילות כוחות הביטחון שיהיה שלום בארץ כי לזה ייחלת תמיד. אוהב אותך תהא נשמתך צרורה בצרור החיים אמן.

סולי בשבילי תמיד הייתה התגלות האומץ, החוזק, השפיות, המשפחתיות והביתיות. יש לי זיכרונות מסולי ממש מגיל קטן- כשהיינו הולכים כל חג לסבא יוסף סולי פשוט תמיד הייתה דואגת שיהיה אוכל לכולנו (למשפחה שלנו, למשפחה של מיכאל, למשפחה של אתי ולמשפחה של אביגיל כשהיו באים). היינו מחכים לממולאים של סולי, לזיתים של סולי, לקציצות של סולי, לסלטים שלה ולכל הדברים שמאפיינים את הקופסאות הענקיות שהיא הייתה מקפידה להביא כל חג. היא תמיד דאגה למתוקים ולשתייה קלה שאנחנו אוהבים ופשוט נתנה תחושה של בית. כל פעם שראתה אותי הייתה קוראת לי ״ממזרתה״ ומנענעת את הראש שלה מצד לצד (כמו ״אוי אוי אוי״ כזה). איך אהבתי את סולי.. היא התגלמות האנושיות בעיניי. איך היא דאגה לעקיבא, כל הזמן ביקרה אותו. הייתה האפוטרופוס שלו, של סבא, אימצה את אביגיל, הייתה כמו אמא עבור אמא שלי. איך כל כך הרבה דברים בבנאדם אחד?  כאילו היא הייתה על-אנושית. תמיד היה נראה שהיא קולטת אותי, גם בתור ילדה שעשיתי כל מיני דברים שלא רציתי שיגלו- היא תמיד קלטה, הרדארים שלה לעולם לא טעו. שיא ההתרגשות שלי מהאישה הזו הגיע בשנה בה התחתנתי (לפני שנתיים),היא לא פספסה כלום אף על פי שהייתה כבר מאוד חולה. היא הגיעה למסיבת האירוסין שלי ולחתונה שלי ואי אפשר היה להסתיר את הרגש- בכיתי יותר ממה שבכיתי במשך כל השנה הזו.. איזו אישה- פשוט אגדה. אני אוהב אותה לנצח נצחים ותמיד אזכור אותה בגרסה החזקה שלה, כי ככה מגיע לה. ומי הייתה סולי בשביל אמא שלי? כל עולמה.. אמא תמיד אומרת שסולי הייתה אמא שלה, שסולי ומרגלית תמיד דאגו לבריאות הנפש והגוף אף על פי שלא היה קל בכלל, שהן לא עצמו עין עד שהיו בטוחות שאמא שלי ואחים שלה בסדר, שהיא תוקיר את שתיהן כל חייה.. סולי לימדה אותי איך להיות אדם יותר טוב, איך להתנהג ואיך לא להתנהג, איך להיות מנהיג מבלי לרמוס אחרים ורק על דבר אחד אני מצטערת- שהיא לא הספיקה לחיות עד שאלד ילדה שתקרא על שמה.

דודה סולי קשה לדבר עלייך בלשון עבר לבקר אצלך בבית זה כמו לבקר באוהלם של אברהם ושרה. בית מארח ביד רחבה ונפש חפצה הייתה תחושה של בית תמחוי ממש, כמו הסיפור של כלבא שבוע, מי שנכנס רעב יוצא שבע. ממך למדתי מהי אסתטיקה וטיפוח, ולא אחת עיגלת לי פינות והיית לי קרש הצלה. לעולם אזכור אותך עם תיק גדול שאליו הוצמד צרור מפתחות, שאת המפתח הראשי בו, בטוב וברע קשובה לכל צרה וכל שמחה. אילו רק המפתחות יכלו לדבר... 

כבר מתגעגעת 

אורית

ציפור אחוזת קסם