אפתח בבקשה ובתחינה אליך אלוהים ומבקש ממך, שמור נא על סבתנו כשהיא כעת במחיצתך ותחת כנפיך, ואנא (הפסקה) חוס ורחם עלינו, תן בנו, לכל הכואבים והנדכאים, ובפרט לסבא עמרם, למרגלית, לסיגי, לרפי, להדס ולאימא שלי דגנית את הַכֹּחַ לִכְאֹב, את הכוח להתאבל וְלֹא לְהִשָּׁבֵר, את הכוח לִבְכּוֹת וְלֹא לְוותר. את הכוח לְהַמְשִׁיךְ הלאה וללמוד שוב לחיות וללמוד לעשות את כל אותם הדברים שכעת נראים בלתי אפשריים- למענם, למען סבתא סולי ולמעננו. סבתא, כשהתיישבתי לכתוב לך ולכתוב עלייך הספד, לא ידעתי מאיפה להתחיל, אז הלכתי למקור הבא: "יוצרי! הבינני מורשה להנחיל". כך מתחיל הספר על סבא עקיבא וסבתא אסתר וכך את החלטת לפתוח בו. זהו משפט שמתאר בצורה מופלאה את הווייתך, רוחך וכוונותייך. לכתוב לך ואודותייך אין זו מלאכה קלה, ואני רוצה לקלוע כמה שיותר במדויק מבלי לפספס דבר ולהעביר ממך כמה שרק ניתן, על כן לקחתי השראה מהדברים שאנשים שכתבו בספר ובעיקר ממך ועל כן גם אני אתחיל במשפט זה. "יוצרי! הבינני מורשה להנחיל" סבתא יקרה ואהובה, הֲתִשְׁמַעי קוֹלִי, רְחוֹקִה שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַעי קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִינּך – קוֹלי קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹלי בּוֹכֶה בִּדְמִי ברשותך סבתא, ובפעם האחרונה אי פעם, בטרם לוויה ופרידה, כולנו ניצבים כאן היום. עוד מעט יבוא עלייך עפר הארץ, סבתא אהובה, ואני כבר כל כך מתגעגע אלייך. עכשיו ולעולם. את מפקידה את רוחך בידי ריבון העולמים, הולכת את לעולם הבא כרוכה בתכריכים של אהבת המון אדם ועטופה בטלית של אהבת האלוהים. סבתא, אחד הדברים שאותם השארת אחרייך בעולם הזה, ושאותו לנו השארת והורשת היה הספר שאיגדת וחיברת. יהודה עמיחי כתב: כְּשֶאָדָם מֵת, אוֹמרִים עָלָיו, נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו. כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ, כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת. כל זמן שחיית, ללא עוררין, אבותייך נאספו בך, וכל תא ותא בגופך ובנפשך היה ביטוי של כל אחד מאבותייך ובעיקרם של אביך ושל אימך – אשר עבורם ובשמם פעלת, ואת הוכחת עד כמה ראויה היית להיות נציגתם וממשיכת דרכם, אשר אותה חיית, נשמת ופעלת. בספר כתבת כי רצית לתאר במילים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אביך, עקיבא אבנר משה אזולאי, זכרונו לברכה, את תולדות משפחתו- ההווי, המנהגים והמסורת שרכשת מבית אבא ואימא. חשבת כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף וקיווית כי צאצאייך ובני המשפחה ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור חיים שכאלו. את החיים האלו חיינו בזכותך, כאילו אנחנו היינו שם, אותם לנו הנחלת (הפסקה) ובהצלחה רבה ויתרה ואני מקווה שאצליח אף אני להעבירם ולהנחילם וכן להעביר ולהנחיל ממך ואותך הלאה וכן לשמר, לחיות ולהרגיש אותך בכל משעולי חיי. שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים. גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי – עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים. עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי, שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים, נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים. סבתא, לא רק עתה אני מרגיש את ניגונייך, שירייך ושורשייך- תמיד הרגשתי אותם וראיתי איך הם אותנו מעצבים. הפעם הראשונה בחיי הייתה עם יום ברית המילה שלי, שיצא ביום ירושלים, היום של העיר שלך. לאירוע קנית גלויות של העיר, והדבקת מאחורה שירי ירושלים ואותם חילקת כמזכרות מיום זה. לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים. סבתא, כסמל וכמופת, כאשת ובת ירושלים, היית כולך עשרה קבין של יופי, ולדעתי אפילו יותר מעשרה. כל מי שזכה להכיר אותך יכול להעיד עלייך, על פעולותייך ועל תכונותייך העמוקות והמיוחדות במינן- על ענווה, אהבה ונעימות, על כבוד, יושרה, חכמה ותבונה, על עשייה ברוכה ועשייה ברוח טובה, על אחריות, חריצות ומרץ, על הכנסת אורחים, אהבה ועזרה לזולת וכן על גמילות חסדים מתוך כוונות טובות וטהורות - קב, קב חנן אותך האלוהים וכל אלו גרו אצלך בכפיפה אחת, שזורים זה בזה בנימתם והפכו אותך לאישה כה יחידה ומיוחדת. בכל שנות חיינו היית כנר הדולק לרגלנו, בברכתך ובנוכחותך כל צעד היה מושלם יותר ויותר וכל אירוע היה מואר יותר ויותר. כל מחשבה עלייך ומפגש איתך חיזק וחידד את הערכתי ואהבתי אלייך. כל שהייה בביתך ובמחיצתך הציפה אותי בחום ובתחושת ביטחון וכן העלתה בי זיכרונות וחוויות. תודה לך סבתא על הכל, על עשרים ושלוש שנים נפלאות שבהן זכיתי להיות איתך ולהכיר אותך. איני מסוגל לתאר את חיי בכלל ללא נוכחותך, ובפרט ללא נוכחותך האוהבת... היית סבתא יוצאת מגדר הרגיל, הענקת לנו כה הרבה מעצמך ומאהבתך, בכל צומת בחיינו, יחד עם סבא עמרם שייבדל לחיים ארוכים, תמיד היית שם בשבילנו, לתמוך בנו, ללוות אותנו, לייעץ ולהחכים אותנו, להעניק ולעזור לנו, בכל עוצמתכם עטפתם והכלתם אותנו- בטוב וברע. דאגת ופעלת לכך שאת וסבא תהיו הסבתא והסבא הכי טובים שרק אפשר, ואכן כזו היית. מעבר להיותך סבתא, עסקת במקביל במיליון ואחד דברים ומעבר לסיפוק ומענה על כל צרכינו, יחד עם סבא ביד רמה, יצרת שבט לתפארת וכן עיצבת, הענקת והנחלת חינוך וערכים- לכל צאצאייך. סבתא, כתבת בספר כי כאשר את הסתכלת על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, שבאהבה ובגעגועים את פקדת את זיכרונותייך. איך שאבותינו באו לא"י ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. וכזו את היית. גדלנו על ברכייך עם היכרות, התפעלות, הערכה ואהבה להיסטוריה, למסורת ולמורשת ולעבר הענף והעשיר של הארץ, של המדינה, של ירושלים ושל העם. את האחריות והחשיבות להכיר אותם לעומקם וכן לתת, לקחת חלק בפיתוחם, בבניינם ובשמירה עליהם. סבתא- למדנו ממך על חום ואהבה, על אנושיות, על סובלנות ועל אחריות, על נתינה ודאגה למשפחה, על אהבת אמת וכמובן על אהבת אחים. אהבת האחיות שלך ושל דודה מרגלית שבשבילנו היא הרבה יותר מדודה- היא אימא וסבתא, האהבה והקשר שלכן תמיד היו השראה ואתן הפחתן בנו את הרצון להיות כמוכן אחים טובים ומגובשים ולהנחיל זאת לילדינו. למדנו מכן על דבקות ועל אהבה הקשורה לא בדם כי אם בנפש "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין- עמך עמי ואלוהייך אלוהיי". סבתא, יחד עם סבא, יד ביד- לקחת על כתפייך אחריויות גדולות וכבדות מנשוא ופגשת התמודדויות לא קלות ולא פשוטות שרבים מאיתנו מכירים ושאותם כבר פירטו ועוד יפרטו. למדנו מסבא וממך ועודנו לומדים על כיבוד אב ואם, על אהבת איש ואשתו, על החשיבות של המשפחה, על פיתוח ומימוש עצמי, על רוחב לב, נדיבות ונתינה. למדנו מהי השקעה ומהי התמדה, מהי שליחות ומהי מסירות, על כוחה של אמונה, על קריאה וזרימה עם המציאות ובעת הצורך להילחם בה. למדנו ממך מה חשוב, מה צריך ומה הכרחי. אֲנַחְנוּ שָׁרִים לָךְ, מוֹלֶדֶת וָאִמָּא את לנו עטרת ראשנו, את לנו מולדת, את האדמה שאפשרה לנו להעמיק את שורשנו, את האדמה שהזינה אותנו נפשית ופיזית, את האדמה שדאגה לשמור עלינו ועל המורשת של כולנו, את האדמה שדאגה לדשן את רגביה לכל אחד עפ"י המינון והצרכים שלו. סבתא סולי שלי, בשבוע לפני לכתך, נפרדתי ממך כמה וכמה פעמים, פחדתי ולא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אגיד לך את שעל ליבי כשאת עוד בחיים, ועדיין איני יכול שלא להרגיש חרטה והחמצה- שלא אמרתי לך את זה לפני, כשאת יותר בהכרה, וכשאת יכולה להשיב לי בחזרה. סבתא, אם חטאתי לך - אנא מחלי לי. אם פגעתי בך, אם נשאתי שמך, ולו פעם אחת, בדבר דופי – סלחי לי. אני מצטער שלא הייתי נכד מספיק טוב, שלא הצלחתי לתת לך כמו שנתת לי ולהביע עד כמה את יקרה לי ועד כמה שאני אוהב אותך ושלא אמרתי לך עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנך, על היותי נכדך. יכול להיות שכמו רבים לפני כשלתי, שהרבה פעמים אנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם- גם כשהם לא צריכים להיות כאלו, ורק כשהם הולכים לנו אנחנו מבינים כמה חשובים הם היו ושהם תרמו לקיומנו. אבל, (הפסקה) אני יודע שהיית רגישה וערנית אליי, שדאגת לי, שאת מאוד אהבת אותי, שהייתי במחשבותייך ושהייתי חשוב ויקר לך. הרגשתי את זה, ויש גם דברים שלא ידעתי (הפסקה) וזכרתי רק מסיפורי אחרים שיצא לי לשמוע, למשל שכאשר הבינו שיש לי בעיה בהבעת שפה- את קנית לי חוברות ומשחקים, והתיישבת, שיחקת ועבדת איתי כדי לעזור לי. איזו עוד סבתא בעולם עושה את זה? וכעת אני חושב על אימא שלי, הבת שלך, שהיא בעצמה עוד סבתא טרייה ואיך היא דומה לך ומזכירה אותך כשהיא עם אימרי ופועלת למענו- ואני בטוח שממך היא קיבלה את זה. וכשאני רואה אותם, ואת היחס שלה אליו, אני נזכר בקשר שלנו, אני נזכר בך ועד כמה שאני מתגעגע אלייך. מה מאושר הייתי לו יכולתי לשמוע את קולך שוב. לא אחדל לייחל למגע ולנוכחות שלך- לעוד נשיקה אחת, לעוד חיבוק אחד, לעוד מבט אחד של עינייך הטובות, לעוד חיוך אחד. סבתא, איך אני אמור לומר לך שלום ולהיפרד כשיש עדיין כל כך הרבה מה להגיד ולהספיק? כל השנים והרגעים שבילינו יחד חולפים היום אל מול עיניי והפחד ממלא את גופי. פחד מחיים בלעדייך. איך זה שהעולם השתנה והוא ממשיך להסתובב? איך זה שהזמן ממשיך לרוץ ולא פוסק? איך אני אמור להפנים את הידיעה הקשה שאת כבר לא כאן ושהחל מהיום עלינו להסתדר בלעדייך בעולם הזה אשר הפך בין רגע למקום קודר, קריר, בודד וחסר. איך המציאות הפכה מ"הולכים לבקר את סבא וסבתא במבשרת" מ"ללכת לבקר את סבא במבשרת ואותך בהר המנוחות?" נדמה שאין מילים שיכולות לתאר את הכאב החד המציף אותי היום המלווה בהרבה רגשות ותחושות. תהיי בטוחה סבתא בשני דברים, האחד, שאהבתי אליך לא תפחת, לא תשתנה, לא תשכיח ולא תעלים את מה שהיית ואת מי שאת. השני, הוא בהשפעה ובנוכחות של הקשר ששרר בינינו ושל החותם העצום שהטבעת באישיותי ובחיי. כל המילים שייכתבו לא יוכלו לתאר את מעשייך, למעשים הללו אין תיאור וכל מילות התודה וההערכה מתגמדים מול אשת חיל שכמוך. אורך סבתא הגיע ארצה ואלינו ולא רק כשהלכת מאתנו, הוארנו באורך ונהננו מזיוו עוד בחייך. מקווה ומתפלל שהזמן לא ירחיק אותך מלבנו ושאת לעולם תלכי איתנו, שנרגיש אותך (הפסקה) וששירך ודמותך תמיד יעזרו לנו לראות את הדרך. שנשאב מן העוצמות אשר היו בך, ומהם נמשיך ללמוד ולהיבנות ובתקווה שאותנו גם יחזיקו. את קרנת והארת אותנו בעוצמה כה רבה ואני מאמין כי אורך ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותו כבה. כָּל עוֹד הָאֵשׁ בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה, מִפִּינוּ שִׁירֵךְ לֹא יֶחְדַּל. דף מפואר כתבת בתולדות המשפחה והעם, דף אשר ממנו שמך לא ימחה לעולם. את יכולה להיות גאה ודעי שהשארת פה משפחה למופת. זיכרונות עמוקים, מסורת יפהפייה, ילדים, נכדים ונינים לתפארת. אמנם הלכת מעולמנו, אבל מליבנו לא הלכת ולא נשכחת, בנו את חותמך הטבעת, במעשייך ובפועלך נשארת בת אלמוות. אנחנו נגייס כוחות ונעשה את המירב והמיטב להמשיך וללכת בנתיבותייך ולהיות ראויים להתברך במעשייך ובפועלך. נוחי על משכבך בשלום, התבונני ושמרי על כולנו שם למעלה ואני מקווה שכעת את לא סובלת ושטוב לך במקום שאליו הלכת. תהא נפשך צרורה בצרור חיינו, ותהא שתיקתך נשמעת בהמולת חוגגינו, ורוחך, רוח עז, על כל מעשי ידינו. שבעמל כפינו, וגם בשחוק ילדינו, יינשא זכרך. כבו עינייך, אך צליל קולך, מאור פנייך, ידייך הטובות, הנבונות ואהבתך עוד מהדהדים ומתפלל שלעולם לא יישכחו...ממך באתי ואלייך אשתוקק. תפילותייך, מלוות את צעדי, ומילותייך עוד קוראות לי. להתראות סבתא, שיהיה לך לילה טוב, ליל מנוחה וחלום. עזים ממוות אהבתי וגעגועי, ארוכים משנות ימיי. כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי. שלך, גלעד.
